אנו עוצרים ליום אחד את רצף הלימוד בנושא עבודת הלילה והשינה ברוח תודעת המקדש, כדי להתייחס לתאריך מיוחד שחל היום – כ"ט חשון, ערב ראש חודש כסלו, הלא הוא חג הסיגד, חג הסגידה והגעגוע לירושלים. חג זה מגיע אלינו מיהדות ביתא ישראל מאתיופיה, אך מקבל את השראתו מאירוע ההתכנסות הציבורי שעשו עזרא ונחמיה עם עולי בבל שמטרתו היתה חידוש הברית שניתנה בהר סיני באופן ציבורי.
הסיגד נחגג 50 יום לאחר יום הכיפורים, שעיקרו הוא סליחה ומחילה במישור הפרטי (כמובן שכאשר המקדש היה קיים, עיקר יום הכיפורים היה מחילה כללית כפי שראינו). באתיופיה היה נהוג לצאת בשיירה אל עבר הר גבוה, להתפלל, לצום חלק מהיום, להתוודות ולהשתחוות, ולקרוא בתורה (המכונה באמהרית "אורית", בדומה למילה "אורייתא" בארמית) ובשאר כתבי הקודש שנשמרו במסורת האתיופית. מעבר לפן הדתי של חידוש הברית שניתנה בסיני באופן ציבורי, יום זה היה יום של געגועים וכיסופים לירושלים, וכך שימרה יהדות אתיופיה את התודעה שהם חיים בגלות ולא במולדת האמיתית, מה שאיפשר להם להגשים את החלום ולעלות כקהילה שלימה לארץ ישראל כאשר הדבר התאפשר.
מעבר להשראה ולסיפור ההיסטורי המרגש, נשאלת השאלה האם ומה הרלוונטיות של יום זה לימינו, כאשר קהילת ביתא ישראל כבר נמצאת ברובה המוחלט בארץ, ואם כן – האם יש שייכות גם למי שמחוץ לקהילה?
ישנם סיפורים רבים על עולי אתיופיה שהגיעו לירושלים ופגשו את המציאות העדכנית, השונה ממה שכספו אליה. אחד מהם מספר על עולה שביקש מנהג האוטובוס שיקח אותו לבית המקדש. כאשר ענה לו הנהג שבית המקדש נחרב לפני כ2,000 שנה, הוא התיישב בתדהמה על הארץ והתחיל לבכות ולהתאבל. משמעות הסיפור הזה היא שהגעגועים של יהדות אתיופיה לא היו סתם לארץ ישראל או לירושלים, כל אלו הם למעשה מילים נרדפות ל"ירושלים של זהב" או בשפה פשוטה – לבית המקדש. בפשטות, חג הסיגד הוא חג הסגידה, הגעגוע והכמיהה לבית המקדש! וככזה הוא מקביל לצומות השונים שאנו צמים על החורבן, אך בניגוד למקובל במסורת הרגילה שעיקרה אבל על החורבן שהיה, חג הסיגד בעיקר מהווה געגוע אל עתיד טוב יותר, עתיד שלם שבמרכזו נמצא בית המקדש הבנוי בירושלים!
על פי חלק מההסברים, קהילת ביתא ישראל הם צאצאים מעשרת השבטים אשר גלו עוד לפני חורבן המקדש הראשון. ואכן ירושלים נשתמרה בזכרון הקולקטיבי שלהם כעיר שכולה זהב, וזהו בדיוק התיאור המופיע בספר מלכים כפי שראינו לאחר סוכות. יוצא אם כך, שהתפיסה שלהם של המקדש היא לא של משהו שהיה בעבר ונחרב וכעת יש להתאבל ולהתגעגע, אלא מדובר במשהו מוחשי שקיים בהווה ובעתיד, ורק צריך לגשר על המרחק הגיאוגרפי אליו! אמנם כאשר הגיעו לארץ התברר שהמקדש כבר אינו קיים, אך הרעיון נשמר – אנו כוספים למקדש שיהיה ולא למקדש שהיה! במובן הזה אני חושב שיש הרבה מה ללמוד ולקבל מהחג הזה, שיכול להקרין על שאר הצומות ו"חגי הגעגועים" אשר נשתמרו במסורת שלנו, ולדייק אותם כחגים של כיסופים וציפיה לעתיד מקדשי, ולא התרפקות או אבל על עבר מקדשי.
נגענו בסדרה זו בהקבלה שבין שני חלקי השנה – החורף והקיץ המקבילים אל הלילה והיום. אם נתבונן מהו החג המקביל לחודש אייר בקיץ, החג המגיע לאחר 6 חודשים, הרי זהו חודש אייר. ואכן בכ"ח אייר אנו מוצאים חג מקביל – יום שחרור ירושלים! יום שמבטא את המימוש של הכיסופים לירושלים ולמקדש בפועל! וקשר נוסף בין החגים הוא שביום ירושלים מקובל לציין גם את זכרונם של אנשי ביתא ישראל אשר מסרו נפשם להליכה רגלית ארוכה ומסוכנת במדבריות על מנת לעלות לארץ, והכל כדי להגשים את הכיסופים למקדש אותם הם ביטאו בכל שנה בחג הסיגד!
נקודה חשובה נוספת היא שמבחינה מעשית וטקסית, הסיגד לא כולל מצוות אישיות, אלא עיקר המהות שלו היא דווקא בהתכנסות הקהילתית והציבורית בתהלוכה שממחישה את רעיון העליה למקדש וקריאה בתורה הנמצאת בליבו. העיקרון של ציון החגים בצורה של כלל העדה או האומה ולא בצורה פרטית או קהילתית מצומצמת, הוא עיקרון שמאז חורבן המקדש נעדר מלוח השנה העברי שלנו! אני חושב שניתן לקחת הרבה מאוד השראה מהרעיון של התכנסות המונית שעניינה געגוע למקדש, ומי שרוצה מוזמן להתחבר להתכנסות השנתית שמתרחשת בדרך כלל בשעות הבוקר בארמון הנציב וברחבת הכותל. (למידע נוסף היכנסו לאתר המרכז למורשת יהדות אתיופיה. נציין שבשנים בהם חג הסיגד חל בשבת, האירוע מוקדם ליום חמישי, כ"ז חשון).
אז שיהיה חג סיגד שמח!
************************************************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות פרסום, אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate