אחד הדברים המייחדים את ראש השנה הוא היותו החג היחידי שאותו אנו חוגגים יומיים גם בארץ ישראל (כידוע בחו"ל נהוג לחגוג בכל חג "יום טוב שני של גלויות"). היום ננסה להבין מדוע זה כך, כיצד זה קשור למקדש, ומה המשמעות הרוחנית של עובדה זו. נתחיל עם רקע שהוא אמנם ידוע אבל חשוב בכל זאת "ליישר עליו קו":
כידוע, לוח השנה העברי הוא ייחודי בכך שהוא בנוי משני מקצבים שונים של זמן שצריכים להסתנכרן ביניהם. מצד אחד יש את המקצב השנתי, שקשור לתנועה של כדור הארץ מסביב לשמש, אשר מחוללת את עונות השנה. המעגל השנתי השמשי מורכב מ365 מעגלים קצרים של יממות שמבוססים גם הם על הקשר עם השמש – משקיעה לזריחה ושוב מזריחה לשקיעה. (זוהי התשתית אגב ללוח השנה הנוצרי).
המקצב השני הוא המקצב החודשי, שבנוי על התנועה של הירח מסביב לכדור הארץ, תנועה שמושלמת בערך מידי 29 יממות וחצי. המעגל השנתי הירחי מורכב מ12 מחזורים שכאלו, ובחישוב פשוט מדובר על כ-354 ימים (וזוהי התשתית אגב ללוח השנה המוסלמי).
כאמור, הייחודיות של לוח השנה העברי היא הסנכרון בין שני המקצבים, שמטרתו לסגור את הפער בן 11 הימים שמצטבר מידי שנה. לאחר כ-3 שנים ישנו פער של בערך חודש ואז מעברים את השנה באמצעות הוספת חודש נוסף (אדר ב') וכך המקצבים מסתנכרנים.
אלא שמאחר וסיבוב הירח סביב כדור הארץ הוא בערך 29.5 ימים, חייבים להחליט אילו חודשים יהיו 29 ימים ואילו חודשים 30 יום. וכאן נכנסת לתמונה מצוות קידוש החודש שהיא המצווה הראשונה שקיבל עם ישראל עוד לפני היציאה ממצרים. המהות של המצווה מתבססת על כך ששני עדים מגיעים לבית הדין ומעידים שראו את "מולד הלבנה" כלומר שהלבנה חוזרת להתחיל להתמלא לאחר ש"נעלמה" לגמרי. הדיינים (שהיו בקיאים ביותר באסטרונומיה וידעו כיצד הלבנה אמורה להיראות) היו חוקרים את העדים ואם מצאו שעדותם הגיונית על פי מה שידוע להם – היו מכריזים שהחודש מקודש, כלומר יום זה הוא למעשה היום הראשון של החודש – ראש חודש! במידה ועדים לא היו מגיעים בכל היום ה-30 של החודש, היה מתברר למפרע שיום זה הוא היום האחרון של החודש הקודם, ואילו היום הבא הוא יהיה ראש חודש.
בעולם שבו אין ערוצי תקשורת מהירים ורשתות חברתיות, המידע הזה היה צריך להגיע בזמן לכל העולם היהודי מאחר והמידע משפיע על לוח השנה ועל השאלה מתי חוגגים כל חג, ולא ניכנס כאן לפרטים כיצד היו מעבירים את המידע.
כעת לאחר ההקדמה החשובה הזו, נחזור אל ראש השנה ולבית המקדש. ראש השנה הוא החג היחיד שחל בראש חודש! ננסה להבין רגע את משמעות העניין. אנחנו רגילים כיום לדעת מראש מתי יחול חג מסוים, מדליקים נרות בכניסתו, הולכים לבית הכנסת וכו'. אבל בתקופה שבה קידשו את החודש, רק בבוקר (במקרה הטוב!) של ראש השנה ידעו בפועל שאכן מדובר בראש השנה! מסופר שפעם אחת הגיעו עדים להעיד על החודש רק בזמן בין הערבים, ולא ידעו במקדש מה לעשות – האם להקריב כבר את קרבן התמיד של בין הערבים או לחכות שמא יבואו העדים וניתן יהיה להקריב את קרבן מוסף של ראש חודש! כלומר יכולה להיות מציאות שרק לקראת סוף היום, יתברר למפרע שהיום הזה היה ראש חודש, ובמקרה של תשרי – ראש השנה!
כל זה נכון עבור עבודת המקדש, שבית הדין הגדול ישב בו וממילא כאשר קידש את החודש ידעו כולם שזהו ראש חודש/ראש השנה, וכך יכלו לציין במקדש את ראש השנה רק ביום אחד, ולקיים בו את מצוות התקיעה ואת הקרבת קרבנות המוסף. אך כמובן שכל מי שנמצא במרחק לא גדול מהמקדש כבר לא יכל לדעת את זה. ממילא ברור שמראש ציינו את ראש השנה בשני הימים האפשריים מתוך ידיעה שאחד מהם הוא ראש השנה "האמיתי", או היום הראשון או השני, ורק לאחר מספר ימים כאשר הגיע הידיעה הברורה מתי היה ראש חודש – ידעו מהו התאריך הנכון של אתו היום.
העובדה שגם בזמן המקדש ציינו את ראש השנה במשך יומיים ב"מדינה", כלומר מחוץ למקדש, מלמדת שלא מדובר במשהו מקרי או "גלותי", כפי שניתן אולי לחשוב על "יום טוב שני של גלויות". יש כאן משהו שהוא מובנה בעצם החג של ראש השנה מאחר שזהו החג היחיד שחל בראש חודש! ממילא ה"בעייתיות" שבקביעת התאריך היא מובנית בחג הזה, ובמובן מסוים האמירה שיום אחד מימי ראש השנה הוא "האמיתי" ואילו השני הוא "טעות" היא לא אמירה מדויקת. אלא יש כאן חג שהוא בהגדרה שני ימים שהם תוצאה הכרחית של היותו בראש חודש.
הד לשאלה הזו ניתן למצוא במחלוקת מרתקת וכפולה במסכת עירובין פרק ג משנה ט:
רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הָרְכִּינַס אוֹמֵר: הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אוֹמֵר: הַחֲלִיצֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת יוֹם רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הַזֶּה, אִם הַיוֹם אִם לְמָחָר. וּלְמָחָר הוּא אוֹמֵר, אִם הַיוֹם אִם אֶמֶשׁ. וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים:
ר' דוסא סובר שיש להזכיר את ראש חודש בראש השנה. בנוסף, הוא חושש שמא נזכיר בתפילה דבר שקר שהרי אם היום לא ראש חודש כיצד נזכיר אותו היום? לכן הוא מצא פתרון מצוין – ניסוח שיהיה תמיד נכון – רצה והחליצנו ביום ראש החודש שיחול מתי שיחול – היום או מחר. אלא שחכמים לא קיבלו את שני הרעיונות. מכאן אנו יכולים ללמוד שחכמים לא סברו שיש כאן יום אחד "אמיתי" ויום אחד "טעות" אלא יש פה חג אחד שנחגג במשך יומיים, מה שנקרא בלשון ההלכתית "קדושה אחת".
אז מה המשמעות הרוחנית של ההבדל הזה שבין ראש השנה שחל רק יום אחד במקדש לבין ראש השנה שחל יומיים מחוץ למקדש? בכך נתבונן בתרגיל הבא.
לסיכום מסקרן אותי מאוד לשמוע האם התרגיל היום ובמיוחד ה"יישור קו" בתחילתו, חידש לך משהו ואם כן מה?
לסיום ברצוני להודות לר' רועי זאגא על עזרתו הרבה בהכנת תרגיל זה!
************************************************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate