לאחר שצללנו לחלק הראשון של פרשיית "החודש" שבו מפורטות הלכות "פסח מצרים", אנו עוברים לחלק השני של הפרשיה המתאר את הציווי לעשות את *חג המצות* לדורות, כאשר בין לבין יש את הפסוק אותו ראינו אתמול המתאר את הפיכת "היום הזה" לזיכרון ולחג. ראינו שיש קושי גדול להבין את הפסוקים מבחינת תיאורי הזמן, ושהקושי הזה הוא לא במקרה אלא הוא לב העניין: פסח הוא זמן שהוא מעל הזמן! הוא שייך לעולם של גאולה, לעולם של האור שנגנז ביום הראשון של הבריאה.
כעת נמשיך לפסוקים הבאים:
טו שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי. טז וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם.
בני ישראל במצרים, מספר ימים לפני מכת בכורות, אבל משה ואהרון כבר מקבלים ציווי על חג נוסף – חג המצות. כזכור, את קרבן הפסח יש לאכול "על מצות ומרורים" והסברנו שזוהי דרך האכילה הטבעית של הבשר. לא מוזכרת במפורש "מלחמה" כלשהי בחמץ. אך כעת מתברר שיחד עם הפסח, צריך לעבור שבוע שלם של "ניקיון מחמץ", באמצעות אכילת מצות. במציאות של ימינו ה"מלחמה" בחמץ מתורגמת בעיקר בהצטיידות ב"כלי מלחמה" (תכשירי ניקיון למיניהם) ו"קרבות קשים" בעיקר באיזור המטבח ובחדרי הילדים…
אך כדי שנוכל להבין לעומק את הפסוקים והמשמעות שלהם, אנחנו צריכים להתחבר למציאות שהיתה בזמן נתינת התורה. בעת העתיקה, לא היתה כמעט מציאות של שמירת אוכל! היו אופים בכל יום לחם טרי וזה מה שהיו אוכלים במהלך היום, לכל היותר הלחם היה נשאר ליומיים שלושה. מה שהיה מאפשר ללחם להתקיים יותר מכמה שעות, הוא תהליך ההחמצה. כיום, קל מאוד להכין לחם באמצעות שמרים תעשייתיים, אך הלחם המשובח יותר הוא הלחם העשוי כמו פעם – באמצעות "שאור" או "מחמצת".
המחמצת היא תסיסה חיידקית שמבוססת על קמח ומים שנמשכת *כמה ימים.* את התסיסה הזו היו מוסיפים לבצק שעשוי מקמח ומים שמכינים לאכילה, ובתהליך של מספר שעות ואפילו לילה שלם (!) הבצק כולו היה מחמיץ. את המחמצת עצמה "מאכילים" כלומר מוסיפים לה עוד קמח ומים כך שהכמות נשמרת וניתן להשתמש בה לפעם הבאה.
בתרבויות העתיקות, היו יכולים בצורה הזו ליצור רצף של מחמצת למשך מאות שנים! המחמצת היתה מקבלת את האיכויות של האיזור ושל העם שנמצא בה, והיתה מקור לגאוה ולאנינות טעם. היו מייחסים למחמצת המקומית תכונות מיוחדות וכבוד גדול. כמובן שהכנת לחם מחמצת היא תהליך שמצריך זמן, יישוב הדעת, יציבות ולכן מאפיין תרבות חזקה ועשירה. לעומת זאת, הכנת המצה היא תהליך מהיר שלוקח מספר דקות ולא מצריך שום תנאים מוקדמים למעט קצת קמח וקצת מים. בסרטון המרתק "כך מכינים מצות כפי שבני ישראל הכינו" מראה נתנאל אלינסון שאפילו לא היה צורך בטאבון או בסאג' אלא היו אופים על גבי אדמה רותחת מהמדורה ומכסים בגחלים הלוחשות. לפי אלינסון יש הסבורים שמצרים העתיקה היא זו שהמציאה את שיטת המחמצת!
ומדוע אני נכנס לפרטים הקולינריים האלה? כי התורה נכנסת אליהם! כעת אנו מבינים מדוע לא מספיק לחייב אכילת מצות ולאסור אכילת לחם חמץ, אלא יש חובה להשבית את השאור מהבית, כלומר לקטוע את שרשרת המחמצת וזה לא עניין של מה בכך. קטיעת רצף המחמצת מידי שנה, היא לא רק כדי להתנקות מכל העושר ומנעמי החיים שמצרים מייצגת ("סיר הבשר"), אלא מבטיח שאף אחד לא יעשה עניין גדול מהלחם כל השנה כולה! לא עוד מחמצות היסטוריות ומהוללות של מאות שנים, אלא מחמצת שמתחדשת כל שנה ורק עושה את תפקידה – להכין בצק ללחם, ולא יותר מזה. מכאן אנו מבינים את הרתיעה של המצרים לאכול לחם יחד עם "העברים" – רועי הצאן שנהנים לאכול את המצות הפשוטות…
לאכול חמץ, כלומר בצק שנעשה בו שימוש במחמצת, בשבעת הימים שאחרי הפסח, זה אומר שלא התנתקת לגמרי מהסיפור של מצרים. נכון, עשית פסח, בחרת בסיפור הישראלי, אבל לא התנתקת מהסיפור המצרי. אתה עדין ממשיך להשתמש במחמצת שלהם, כלומר להיות קשור ומחובר לתרבות שלהם, וממילא גם כאן התוצאה היא פשוטה וברורה – עונש כרת שמבטא את הניתוק מהסיפור הישראלי. שבעת הימים הם תקופת הניקוי שמאפשרת לאפס את מערכת היחסים עם המחמצת ולזכור מה המקום האמיתי שלה במטבח.
גם ובעיקר כאשר נפסיק להיות עם של עבדים ונוודים, ניכנס לארץ וכל אחד יקבל חלקה משלו שבה הוא יתחיל להשקיע ולהתבסס בנחלתו, בעונת השיא החקלאית של האביב, כאשר הכל פורח ומבשיל והשפע מתפרץ מתוך האדמה, דווקא אז תבוא התורה ותזכיר לנו מהיכן באנו, מה העיקר ומה הטפל. איך לא להשתעבד למחמצות מקומיות של מאות שנים, ולהסתפק במצות פשוטות ומהירות שיכולות להחזיק אותנו בכיף שבוע, כלומר – אנחנו לא באמת זקוקים ליותר מזה. לא שאסור ליהנות מלחם חמץ משובח ומשאר מותרות החיים, מותר ועושים את זה בכיף כל השנה כולה, ובתנאי שזה לא הופך למשהו שאי אפשר בלעדיו, עד כדי כך שבמצרים הלחם העברי הופך ל"תועבה".
זהו חג המצות, חג שבעת הימים שמתחיל ביום ט"ו בניסן, יום למחרת "חג הפסח" שחל ביום י"ד. זהו החג שבו אנחנו מתחילים את תהליך השחרור התודעתי משעבוד מצרים, וזה קורה קודם כל באמצעות האכילה. להתנתק מלחם החמץ המסמל את התרבות המצרית, ולהתחבר למצה העברית, המסמלת את הפשטות, העבדות, הנדודים, ההסתפקות במועט, את חוסר התלות באדמה וביציבות, כי כשה' איתנו – כלום לא חסר לנו!
לסיום, אנו נמצאים רגע לפני ראש חודש ניסן, ואווירת פסח כבר מורגשת באוויר. כיצד ההסבר על השבתת השאור והחמץ על פי פשט הפסוקים יכול להאיר באור חדש את תקופת "נקיונות האביב" עבורך?
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate