בתרגיל הקודם למדנו על ההבדל בין קודשי קודשים בהם הבשר שייך למזבח (כדוגמת קרבן עולה) לבין קודשים קלים בהם הבשר שייך לבעלים (כדוגמת קרבן שלמים). לאור זאת שאלנו מה הגדרתו של קרבן הפסח וראינו שעל פי המשנה הוא מוגדר ברמה ההלכתית כקדשים קלים מאחר והוא אכן נאכל ע"י הבעלים.
כעת נצלול אל הפסוקים בהם מפורטות הלכות אכילת הפסח בעת יציאת מצרים, ונראה שהקביעה הזו אינה פשוטה:
ח וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. ט אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ. י וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ.
הפסוקים האלה מפרטים את דיני אכילת הפסח בליל יציאת מצרים. אם נסכם את ההלכות העולות מהפסוקים הן יהיו:
א. יש לאכול אותו צלוי באש ולא מבושל במים או נא.
ב. יש לאכול אותו יחד עם מצות ומרורים.
ג. יש לאכול את כל הפסח עד הבוקר בלי להשאיר כלום.
ד. יש לאכול אותו מוכנים ליציאה ובחפזון.
במבט ראשון ההלכות האלה נראות תמוהות, הרי מה זה משנה איך אוכלים את הפסח… אך ברור שהקב"ה ממש מדגיש את זה, לדוגמה לגבי צלי אש זה כתוב גם כמצוות עשה לאכול צלי אש, וגם כאיסור – לא לאכול מבושל או נא.
ברצוני להציע הסבר שהחובה להכין את הפסח דווקא כ"צלי אש" רומזת על דימיון בין הפסח דווקא לקרבן… העולה! קרבן העולה מוקטר כולו באש המזבח ועולה כליל לה', וכך גם הפסח צריך להיות צלוי באש ואסור להותיר ממנו שום דבר עד בוקר ואם נותר – יש לשרוף באש.
אמנם בבית המקדש קרבן העולה לא היה מוקטר כיחידה אחת, אלא הועלה למזבח איברים איברים, אך זוהי הלכה שניתנה לעם ישראל מאוחר יותר – במעמד הר סיני. לפני כן, היו מעלים את הקרבן בשלמות על גבי המזבח, שוחטים אותו שם ומקטירים אותו כיחידה אחת שלימה (כפי שניתן לראות שאברהם אבינו התכוון לעשות ליצחק בעקידת יצחק כאשר הצטווה "להעלות אותו לעולה").
יוצא שכנגד אש המזבח המקטירה את קרבן העולה "כליל", אנו מוצאים בפסח מצרים שני סוגים של אש: אש פיסית שהביאה את הפסח ממצב "נא" למצב "צלי אש" כך שיהיה ראוי לאכילה, ו"אש" מערכת העיכול של בני ישראל, שלמעשה עשתה את פעולת ההקטרה הרוחנית של הקרבן! ייתכן לומר שגם במזבח יש שני סוגים של אש – יש את האש שירדה מהשמים בחנוכת המשכן ונשארה על המזבח כ"אש התמיד" ובנוסף ישנה מצווה "להביא אש מההדיוט" כלומר שהכהנים ידליקו גם הם אש במזבח, וייתכן שיש קשר לשני סוגי האש שראינו בפסח מצרים.
פתחנו את הסדרה בשאלה כיצד ניתן להקריב את הפסח במצרים, כאשר אין מקדש, אין מזבח ואין אש. והנה אנו מגלים את התשובה: הבית הישראלי הוא המזבח, והאדם הישראלי הוא האש!
כדי להבין לעומק את משמעות המשפט הזה, נשתמש בפסקה מתוך הספר מסילת ישרים, ספר המוסר האולטימטיבי שכתב הרמח"ל. הספר מתאר מעין סולם רוחני שהאדם שמבקש לעבוד את ה' מוזמן לעלות בו, עד שהוא מגיע למדרגה הגבוהה ביותר שאדם יכול להגיע אליה, מדרגת הקדושה. נביא חלק קטן מהדברים האמורים ביחס למידה זו, בשינוי קל ומומלץ להרחיב בפנים:
"אַךְ הַקָּדוֹשׁ הַדָּבֵק תָּמִיד לֵאלֹהָיו… הִנֵּה אִישׁ כָּזֶה הוּא עַצְמוֹ נֶחְשָׁב כְּמִשְׁכָּן, כְּמִקְדָּשׁ, וּכְמִזְבֵּחַ… וּמֵעַתָּה הַמַּאֲכָל שֶׁהוּא אוֹכֵל הוּא כְּקָרְבָּן שֶׁעוֹלֶה עַל גַּבֵּי הָאֵשׁ… כִּי עִלּוּי הוּא לַמַּאֲכָל הַהוּא וְלַמִּשְׁתֶּה הַהוּא, וּכְאִלּוּ נִקְרַב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ מַמָּשׁ."
כלומר המדרגה הגבוהה ביותר שאדם מישראל יכול להגיע אליה, היא מדרגה שבה לא רק השכל שלו דבק בעולמות עליונים, אלא גם הגוף עצמו! הגוף שלו הופך להיות קדוש כמו מקדש, ומערכת העיכול היא כמו מזבח שמעלה את המאכלים ומקשרת אותם אל שורש החיים! (הרחבה והעמקה בנושא אכילה בתודעה מקדשית נעשה בע"ה בחודש שבט).
כעת ברור מדוע לא צריך מזבח ואש ביציאת מצרים – הבית הוא המזבח ובני ישראל הם האש! ברגע של לידת עם ישראל, מתגלה סגולת ישראל, כלומר קדושת הגוף הישראלי, בצורתה המושלמת – עם ישראל כולו, מגדול ועד קטן, נמצא במדרגת הקדושה שאותה מתאר הרמח"ל ששייכת לקדושי עליון לאחר שזיככו את חייהם מדרגה אחרי מדרגה! במילים אחרות, הפוטנציאל הגנוז של כל אדם מישראל מעצם הוויתו, הוא להיות "בית מקדש מהלך", אלא שכפי שראינו באחד התרגילים הקודמים, הקב"ה גזר שהסגולה הזו תתגלה באמצעות כח הבחירה החופשית.
ברגע ההופעה של עם ישראל בעולם, "לידת" עם ישראל כפי שראינו, הוא מופיע בצורתו האידיאלית והקדושה ביותר. זהו ביטוי לאור המיוחד שמאיר ברגע הזה – ליל הסדר. כמובן שלאחר יציאת מצרים בני ישראל יצטרכו לעבור תהליך משמעותי על מנת להוציא אל הפועל את התכונה הזו בכח הבחירה שלהם. אך קרבן הפסח מגלה שבעומק – כל אחד מעם ישראל שייך למדרגה הזו! להבנה הזו יש גם השלכות אדירות עבורנו: יש הבדל עצום בין המחשבה שעלי להשתנות כדי להפוך להיות משהו שאני לא והוא נתפס כרחוק ונשגב כמו אותה מידת הקדושה שמתאר הרמח"ל, לבין הידיעה שזה גנוז בתוכי כפוטנציאל, וכל מה שצריך זה רק "לחפור קצת" ולהסיר את ההסתרה מהמדרגה הזו.
לסיכום, כמובן שברמת ההגדרה ההלכתית, קרבן הפסח הינו קודשים קלים מאחר והוא נאכל ע"י הבעלים. אך הפסוקים מגלים לנו כאן מהות עמוקה מאוד. בעומק, אכילה בקדושה של אדם מישראל זה קודש קודשים! זה כמו אש המזבח, והאדם בכח כוונתו יכול להעלות ולקשר את אנרגיית החיים שבמאכל לשורשה.
עם התובנה הזו נסיים להיום, ואני מזמין אותך להתבונן על הרעיון שאומר שבכל אדם מישראל גנוזה הקדושה הגבוהה ביותר, פוטנציאל של "בית מקדש מהלך". האם יש לך אפשרות להזדהות עם הרעיון הזה? כיצד זה יכול להשפיע על היום שלך? אשמח למחשבות ושיתופים בהודעה חוזרת או בקבוצה.
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate