"פתאום קם עם ומתחיל ללכת?" (מועדי המקדש ליום כ"ב אדר)

ראינו שרגע לפני שבני ישראל יוצאים ממצרים הם מקבלים ציווי – לקחת שה בי' בניסן. מה עושים איתו? נמשיך בלימוד הפרשית החודש:

ו וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם

את השה הזה יש לשמור במשך 4 ימים, עד יום י"ד ניסן. השורש שמ"ר הוא שורש שיחזור עוד הרבה סביב הנושא של פסח, בדרך כלל בהקשר של המצות. והנה אנחנו רואים שגם בהקשר לקרבן הפסח, יש לעשות פעולת שמירה. זוהי מעין פעולת הכנה שאומרת שלא נכנסים לפסח סתם ככה, אלא יש להתכונן אליו. השמירה מחייבת קרבה ונוכחות, ובעצם בונה קשר של המשפחה עם אותו שה. זהו עיקרון חשוב בעולם הקרבנות. על אף שזה נשמע קשה ברגע הראשון, דווקא חיבור עמוק לבעל החיים המוקרב, מאפשר לאדם המקריב לחוות את ההרגשה כאילו משהו ממנו מוקרב ומבקש להגיע להתבטלות והתקשרות מוחלטת עם האינסוף. אלא שמטרת הבריאה היא לא לבטל אותה אל האור של ה', אלא דווקא לתת לו מקום בתוך החיים האנושיים. כמובן שנגענו כאן בנקודה מאוד עמוקה שיש להרחיב בה הרבה כדי להבין את פעולת הקרבנות, וכך נעשה במהלך 3 השבועות שבין י"ז בתמוז לט' באב. בינתים נשים לב רק לנקודה המודגשת בפסוק והיא שיש להגיע אל הפסח לאחר שמירה של 4 ימים על השה.

בהמשך הפסוק ישנו ציווי לשחוט את השה ביום י"ד ניסן בין הערבים. השחיטה היא לא רק חלק מתהליך ההכנה לקראת האכילה, השחיטה היא מצוה בפני עצמה, כפי שמפרט הרמב"ם בתחילת הלכות קרבן פסח את המצוות הכלולות: (א) לִשְׁחֹט הַפֶּסַח בִּזְמַנּוֹ… (ה) לֶאֱכֹל בְּשַׂר הַפֶּסַח עַל מַצָּה וּמָרוֹר בְּלֵילֵי חֲמִשָּׁה עָשָׂר; 

נראה שלמצוות שחיטת הפסח יש כמה משמעויות. ראשית כפי שכבר הזכרנו, הצאן היה אלהים עבור מצרים ושחיטתו היא למעשה שחיטת תפיסת העבדות ושחרור ההתבטלות כלפי המצרים שהיו עד לפני זמן קצר אדונים עבור ישראל. כמו כן, השחיטה של השה שהיה עד עכשיו "חלק מהמשפחה" מבטאת מעין נכונות למסור את הנפש עבור ה' יתברך, אלא שכמובן במקום לעשות זאת בפועל עושים את זה על ידי הקרבן המייצג את המשפחה. השחיטה גם מופיעה את הדם שבו נמצאת הנפש כהכנה לפסוק הבא שבו ישתמשו בדם הזה. זהו עיקרון חשוב בעולם הקרבנות שבו עבודות הדם הם חלק מרכזי לא פחות מאשר הקרבת האיברים של הקרבן.

נשים לב על מי הציווי בפסוק – *"כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל".* למרות שלמעשה כל משפחה ומשפחה שחטה את השה באופן פרטי וספציפי אצלה בבית ומסתבר שזה אפילו לא היה ממש באותו רגע, בכל זאת כל אחת מ-4 המילים האלה בעצם מדגישות את ההיבט הכללי של עם ישראל. זאת לעומת פסוק ב שהתחיל עם דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל אבל אז עבר לעסוק ביחידים: אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת. המעבר בין הדיבור אל הכלל אל הדיבור אל הפרט ומשם בחזרה אל הכלל, מתחיל לגלות לנו את הסיפור המיוחד של פסח.

כדי להבין זאת נקדים הסבר על אחד המושגים החשובים בעולם הקרבנות – קרבנות יחיד וקרבנות ציבור. קרבן יחיד הוא קרבן שאדם מביא עבור עצמו, לדוגמה קרבן תודה באמצעותו הוא רוצה להודות, קרבן חטאת שנועד לכפר על חטאיו וכד'. לעומת זאת, קרבן ציבור הוא קרבן אחד שאותו כל הציבור מקריב ביחד, לדוגמה קרבן התמיד או קרבנות המוסף. הקרבן נקנה בכסף שנאסף מכלל ישראל (מחצית השקל), הכהן מייצג את כלל ישראל, ונציגי העם עומדים ב"מעמדות" ובכך נותנים תוקף לשליחות של כלל ישראל בהקרבת הקרבן.

כעת נחזור להתבונן על קרבן הפסח. מצד אחד – כל משפחה מביאה קרבן משל עצמה, שזה מזכיר קרבן יחיד (אם כי כאמור – יחיד לא יכול להביא לבד פסח, חייב להיות חלק מחבורה). מצד שני, כולם עושים את זה באותו הזמן, והפסוקים מדגישים שזה משהו שכל עם ישראל עושה ביחד בתור *קהל* . המילה קהל מתווספת לאחר תיאור השחיטה, כלומר יש כאן איכות חדשה שנולדה בעם ישראל. זה כבר לא רק עדה, שזו מילה שניתן לתרגם אותה ל"חמולה גדולה", זה קהל. המילה קהל תחזור מספר פעמים בתורה ובכולם מודגש ההיבט של כל ישראל בלי להחסיר אחד. לדוגמה מעמד הר סיני מכונה "יום הקהל", מצוות הקהל בה יש דגש לאסוף את כל ישראל ולשמוע את התורה במוצאי שנת השמיטה ועוד.

מכאן אנו מגיעים לאחת ההגדרות הייחודיות של קרבן הפסח, כפי ששמעתי ממורי ורבי הרב רא"ם הכהן: קרבן פסח הוא לא קרבן יחיד ולא קרבן ציבור, אלא הוא קרבן יחיד *שמוליד* את הציבור. התובנה הזו תלווה אותנו לאורך הלימוד ותעזור לנו להבין את המאפיינים הייחודיים של קרבן הפסח. זוהי תכונה מיוחדת של הפסח – שהוא למעשה "שובר" את ההגדרות הרגילות של עולם הקרבנות.

דוגמה נוספת לכך@ היא הזמן שבו יש לשחוט את קרבן הפסח. המונח "בין הערבים" יחזור בהמשך כאשר התורה תצווה על קרבן התמיד, אותו הזכרנו גם בתרגיל הקודם. נשאלת השאלה, מה מקריבים קודם בעולם שבו יש מקדש – את הפסח או קרבן התמיד של בין הערבים? כדי לענות על השאלה, יש להקדים ולומר שבבית המקדש היה מבנה מאוד ברור של היום מבחינת הקרבנות. בכל יום ויום, הקרבן הראשון יהיה קרבן תמיד של שחר, והקרבן האחרון יהיה קרבן תמיד של בין הערבים. בין לבין, יוקרבו כל קרבנות היום, אם זה קרבנות היחיד ביום חול או קרבנות המוסף בשבת או מועד. הכלל הזה נכון לכל השנה, למעט בפסח. קרבן הפסח צריך להישחט דווקא *לאחר* קרבן תמיד של בין הערבים, כלומר מחוץ למסגרת של "היום המקדשי" מבחינת זמן הקרבת הקרבנות.

ושוב אנו רואים כיצד מילים שנראות כל כך טכניות מחביאות מאחוריהן סודות ועומקים גדולים. אז לסיכום התובנות מהיום: הפסח הוא קרבן ייחודי מכמה בחינות. הוא קרבן יחיד שיוצר את הציבור, והוא נעשה מחוץ למסגרת היום הרגילה של המקדש.

כתרגול מעשי, אני מזמין אותנו להתבונן היום בשאלה מה הופך יחידים לכלל? ומה שומר על הכלל שלא יתפרק בחזרה ליחידים שמרכיבים אותו? שאלות חשובות ומאוד רלוונטיות לדעתי, ומה דעתך?

*******************************

הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate