אנו ממשיכים בלימוד על קרבן הפסח. בתרגיל הקודם סיימנו עם התובנה שהיחידה הבסיסית בעם ישראל היא המשפחה ולא האדם הבודד, ושאלנו מה קורה אם משפחה לא יכולה לאכול שה שלם בעצמה? על כך עונה הפסוק הבא:
ד וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה
בפסוק הזה אנו מתוועדים לראשונה שהשה שאותו יש "לקחת" בי' בניסן נועד לאכילה, ושיש דין מיוחד בפסח והוא שחובה לאכול את השה כולו. ההלכה הזו כל כך חשובה, עד שהפסוק מחדש שאם המשפחה לא יכולה לסיים בעצמה את השה, היא צריכה להתחבר עם עוד משפחות ולעשות את הפסח ביחד. עיקרון זה נקרא בשפה ההלכתית "חבורה". אם כך, העיקרון שהיחידה הבסיסית של עם ישראל הוא המשפחה, נשמר, אבל ניתן לבנות חבורה שתהיה מורכבת מכמה משפחות שיאכלו יחד.
ה שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ.
בפסוק זה התורה מפרטת שאין לקחת סתם שה, אלא זה חייב להיות שה תמים (ללא מום), זכר ובן שנה, והוא חייב להיות צאן (לא משנה אם מהכבשים או מהעיזים), כלומר הוא לא יכול להיות בקר (עגל).
במחשבה ראשונית אולי היינו חושבים – מה זה משנה בכלל כל הפרטים האלה, צריך שה – קח שה, מה זה משנה לקב"ה איזה שה בדיוק…
אלא שהתורה כן נכנסת לפרטים האלה, וממילא אנו מבינים שיש לכך משמעות. גם בקרבן התמיד, עם ישראל מצווה להקריב בכל יום כבש בן שנה לתמיד של בוקר ותמיד של בין הערביים. הרב קוק התחיל לכתוב פירוש על הסידור שנקרא "עולת ראי"ה" ושם הוא מבאר את הפסוקים העוסקים בקרבן התמיד. הוא מסביר שמטרת הקרבן היא להעלות וליישר את "המשך החיים" כלשונו. הפר מייצג את כח החיים שיכול להיות מועיל (הפר הוא חיית עבודה בעולם החקלאי) אך גם יכול להפוך לכח הרסני (שור שנגח). לכן, כאשר כוחות החיים של האדם נפלו למקום של הרס וחורבן, עליו להביא פר כקרבן.
לעומת זאת, הכבש מייצג את כוחות החיים שאין בהם חבלה והרס, אלא רק שיקוע בחומריות שיש לעלות ממנה. לכן, במקומות רבים בתנ"ך עם ישראל נמשל לצאן, והקב"ה לרועה שלהם. אומר הרב קוק ש"בְּיַחַס לַצִּבּוּר הַיִּשְׂרְאֵלִי כֻּלּוֹ (=עם ישראל) אֵין תֹּכֶן שֶׁל רִשְׁעָה וְשֶׁל חִבּוּל מְצוּיָה", אלא רק צריך להעלות את התוכן של החיים מהמציאות הטבעית של התעסקות רק עם החומריות, אל התכונה המיוחדת של עם ישראל שהיא להיות מוארים "בְּאוֹר הַחַיִּים הָאֱלוֹקִיִּים, שֶׁל צֶלֶם הָאָדָם בִּשְׁלֵמוּתוֹ". זו הסיבה על פי הרב קוק, שקרבן התמיד שעניינו לחדש ולהעלות את הכוחות הרוחניים של עם ישראל בכל יום, מובא דווקא מכבשים.
אך גם השקיעה בחומריות היא לא שקיעה עמוקה אלא רק החיים הטבעיים, לכן, ממשיך הרב קוק להסביר, הכבש לקרבן התמיד הוא דווקא בן שנה (זהו הגיל בו הכבש מגיע לבגרות).
ומאחר והמטרה היא להעלות את כוחות החיים כולם בלי להחסיר אף אחד מהם, הכבש צריך להיות תמים, כלומר שלם ללא שום מום.
נראה שההסבר הזה של הרב קוק נכון גם עבור קרבן פסח שצריך להיות גם הוא שה תמים זכר בן שנה, וכפי שנראה בהמשך, קשור להתהוות של עם ישראל. במהות של עם ישראל אין כוחות של רוע שצריך לתקן, אלא רק כוחות חיים טבעיים, והבשורה של עם ישראל היא היכולת לקחת את אותם כוחות ו"להאיר אותם באור החיים האלוקיים" כדברי הרב קוק.
נראה שזה יכול להסביר מדוע רגע ההתהוות של עם ישראל קורה דווקא באמצעות קרבן המוקרב מהחי. המתנה של עם ישראל לעולם היא לא חכמה פילוסופית או משהו מופשט אחר. הבשורה של עם ישראל זה היכולת לקחת חיים טבעיים, שמיוצגים ע"י בעלי החיים בצורה הכי פשוטה וטבעית, אבל זה נכון גם עבור החיים הטבעיים של האדם וכמובן גם הצומח והדומם, ואת החיים הטבעיים האלה עם ישראל מרומם ומגלה את הקדושה והאלוקות שבהם. הוא מגלה שאין סתירה בין רוחניות לבין טבעיות ולא צריך להתנזר משום דבר בשביל להגיע להארה, אלא אדרבה, יש לגלות את הקדושה דווקא בתוך החיים הטבעיים.
זה אולי גם מסביר מדוע האדם הבודד, האינדבידואל, לא נחשב כיחידה שעומדת בפני עצמה לצורך היצירה של עם ישראל. אדם שאינו חלק ממשפחה, לא חי את החיים הטבעיים בצורתם המלאה, וממילא היכולת שלו לרומם ולהעלות אותם היא מוגבלת. (נזכיר שבשלב זה אנו רק קוראים את הפסוקים שעוסקים ב"פסח מצרים" כדי לקבל את הרעיונות העולים מהם, כמובן שלהלכה גם אדם בודד יכול להיות חלק מקרבן פסח, כפי שנראה בהמשך).
לסיכום, ראינו כמה רעיונות עמוקים רמוזים בפסוק שנראה במבט ראשון כל כך "טכני" כמו שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ, מה שמלמד על העומק העצום שטמון בכל פרט ופרט מעולם הקרבנות.
אנו רק בתחילת הלימוד ובימים הקרובים ניגע בע"ה בליבה של מהות קרבן הפסח, ביציאת מצרים ולאורך הדורות.
כהזמנה ליישום מעשי, אני מזמין אותך להתבונן על סדר היום שלכם במבט שמבחין בין חלקים או פעולות שקשורות לחיים הטבעיים, לבין חלקים שבהם מתחברים יותר ל"אור של החיים האלוקיים". באיזה אופן ניתן לצמצם את הפער בין חלקי היום האלה, ולהמשיך את אור "החיים האלוקיים" גם בזמנים שבהם אנו שקועים ב"חיים הטבעיים"?
אשמח לשיתופים בהודעה חוזרת.
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate