אנו נמצאים בתוך 30 הימים שבין פורים לפסח, ימים שבהם בזמן שבית המקדש בנוי, הם מוקדשים להיערכות והכנות לאירוע המרכזי של השנה – הקרבת קרבן הפסח בירושלים. כאמור, השלב הראשון בתהליך הוא היטהרות מטומאת המת באמצעות אפר פרה אדומה, שלב שאנו לא יכולים לעשות נכון לזמן כתיבת שורות אלו, אך אנו כן קוראים את פרשת פרה בבית הכנסת ויכולים לכוון בכך לעבור משהו מתהליך ההיטהרות הרוחני שיכול להתרחש ברובד הנשמתי בבית מקדש של מעלה. לאחר שסיימנו את לימוד הפרשיה, נתחיל כעת את הלימוד וההכנה בנושא קרבן הפסח. חשוב לציין שקרבן הפסח זוהי מצווה שחוזרת בכמות עצומה יחסית של מקומות בתורה, ולא נוכל להתבונן כאן בכולם כמובן. לכן נתמקד בפסוקים של הפרשה המרכזית העוסקת בנושא, המכונה "פרשת החודש", ואותה נקרא בקרוב בבית הכנסת, בשבת שלפני ראש חודש ניסן.
זוהי למעשה הפרשיה הראשונה שבה אנו קוראים על קרבן הפסח, ובה ניתן הציווי למשה על מצווה זו, כאשר עם ישראל היה עוד במצרים והתכונן ליציאה, לאחר תשעת המכות הראשונות שנחתו על המצרים.
העובדה הזו כבר מציבה שאלה עצומה, עוד לפני שקראנו פסוק אחד. *איך יכול להיות שבני ישראל צריכים להקריב קרבן בארץ מצרים?? בלי מקדש, בלי מזבח, בלי כהנים, בחו"ל… מה קורה פה בכלל???*
זוהי השאלה הגדולה שתהדהד ברקע הלימוד ונתפלל שה' יאיר את עיננו ונזכה לגלות תשובות מעניינות לחידה הזו.
כעת, ניכנס ללימוד של חלקים מתוך פרק יב בספר שמות, פרשת בא, המכונה "פרשת החודש":
א וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר.
כבר בפסוק הראשון יש תופעה נדירה יחסית: ה' מדבר לא רק עם משה אלא גם עם אהרון, ביחד. ייתכן שההסבר לכך הוא שבפרשיה הזו יש את היסודות להפיכה של "בני ישראל", במובן של המשפחות שהם צאצאי ישראל (יעקב אבינו), ל"עם ישראל". משה ואהרון מייצגים את הצדדים השונים של ההנהגה של העם המתהווה ולכן שניהם מקבלים את הדיבור הזה ביחד.
ב הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.
בלימוד של סוף חודש שבט נעמיק בנושא ראש חודש וקידוש החודש שזו מצווה שנלמדת מהפסוק הזה, ומדוע היא ניתנת ברגעים שבהם בני ישראל הופכים לעם. כעת נתמקד בפשט הפסוק שהופך את חודש ניסן להיות החודש הראשון בשנה.
במהלך חודש חשון נעמיק בנושא יחסי היום והלילה, ובשאלה מה קדם למה. במובן מסוים השאלה הזו נכונה גם למעגל השנה. ניתן לראות את השנה כמתחילה באביב, שמקביל לזריחה במעגל היממה, כלומר בחודש ניסן, וניתן לראות את השנה כמתחילה בסתיו, כלומר בחודש תשרי, כפי שאנו אכן נוהגים. אך מפסוק זה ברור שבתורה עצמה חודש ניסן הוא החודש הראשון, וכידוע לוח השנה בנוי כך שניסן תמיד יצא באביב, כלומר בזריחה של השנה!
ג דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת.
בפסוק הזה אנו כבר נכנסים לעולם של קרבן הפסח. בני ישראל מצווים לקחת בי' בניסן – שה. מעניין שגם בחודש תשרי אנו מוצאים משמעות מיוחדת ליום העשירי – יום כיפור.
אחד ההסברים הידועים לעניין לקיחת השה הוא שעבור המצרים הצאן היה בגדר אלהים, ולקיחת השה מספר ימים לפני שהיו אמורים לשחוט ולאכול אותו, היתה חלק מתהליך השחרור המנטלי של בני ישראל מהתפיסה העצמית שלהם כעבדים.
אך אנו נתמקד בעקרונות שקשורים לקרבן הפסח עצמו. ראשית, יש לקחת את השה מראש. פעולה זו נקראת בשפה ההלכתית – "להתמנות על הקרבן". אי אפשר סתם ככה פשוט לקחת שה ולהקריב אותו.
בפסוק יש כפילות: שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת. אז האם המינוי על השה צריך להיעשות לפי המשפחה ("בית אבות") או לפי הבית הפיסי שבו גרים? אנו נראה ששתי התשובות נכונות.
מה שבטוח הוא שאנו כבר רואים שקרבן פסח זה לא משהו אישי שאדם יכול להביא לבד. הוא חייב להיות חלק ממשהו גדול יותר, והמשהו הזה זה הגרעין המשפחתי. במילים אחרות: עם ישראל לא מורכב מאנשים – הוא מורכב ממשפחות! אם נדמיין את כל עם ישראל כגוף אחד, אז כל תא ותא שמרכיב את הגוף הזה, זה לא איש או אישה כאנשים בודדים, אלא דווקא התא המשפחתי. מה ההשלכות של העיקרון החשוב הזה על הלכות קרבן פסח כפי שנעשה במצרים, וכפי שנקבע לדורות, ומה קורה אם המשפחה לא יכולה לאכול שה שלם בעצמה?
את התשובות לכך אנו נראה בהמשך הלימוד!
בינתים מזמין אותנו להתבונן במשמעות הרעיון הזה, שכשעם ישראל נוצר הוא נוצר על בסיס משפחות ולא על בסיס אינדבידואל. עד כמה אנו קרובים או רחוקים לתפיסה הזו בימינו והאם זה טוב או לא? מוזמנים לשתף במחשבות.
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate