אחרי שראינו את התיאורים השונים לרגע שבו "השתנתה הקונספציה" ועם ישראל עבר מדפוס הצייתנות לדפוס המרד, נחזור רגע ונראה את התמונה הגדולה של תקופת בית שני על מנת להבין את המשמעות העצומה של השינוי הזה.
כידוע, בית ראשון נחרב בגלל המצב הרוחני של עם ישראל (עבודה זרה, שפיכות דמים, גילוי עריות, פערים חברתיים, שמירת שבת, שמיטה ועוד). הקב"ה גוזר על עם ישראל 70 שנות גלות בבבל ומודיע מראש (באמצעות הנביא ירמיהו) שבתום 70 השנה הם ייגאלו ויחזרו לארץ ישראל. בינתיים ירמיהו מורה להם להתיישב בגלות ולא לנסות למרוד, לבנות בתים, ליטוע כרמים וכו'. נראה שההנחיה הוטמעה היטב בקרב עם ישראל, וכעת נשאלת השאלה מה הוא יעשה כעת, 70 שנה מעליית בבל ו-52 שנה מחורבן המקדש, כאשר באופן אולי מפתיע כורש הפרסי מקבל את השלטון על בבל ומודיע לא פחות מאשר שה' "פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם" ומבקש מעם ישראל לחזור לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש!
התערבות אלוקית שכזו במציאות היא בוודאי פתיחה להתגשמות חזונות הנביאים בדבר בית המקדש, ובכלל זה חזון יחזקאל על בית המקדש "הבא". כמובן שבשלב זה לא מדובר על בית מקדש שלישי, אלא הבית השני הוא זה שאמור להיות ה"בית האחרון"! ובו יתקיימו כל חזונות הנביאים הלאומיים והאוניברסליים, אותם ראינו באריכות בתקופה שאחרי סוכות.
היינו מצפים שעם ישראל שחיכה לרגע הזה 52 שנה, יקום כאיש אחד בעקבות הכרזת כורש, ינצל את ההזדמנות ויעלה "כחומה" (בצורה קולקטיבית מאורגנת) לארץ ישראל!
אך כמו בגאולת מצרים, גם בגאולת בבל רק חלק קטן מעם ישראל מוכן לצאת מאיזור הנוחות הגלותי ולעלות לארץ ישראל. חטא זה גורם לכך שתהליך הגאולה של שיבת ציון מסתבך, והופך להיות הרבה פחות זוהר במציאות מאשר בחזון הנבואה. אמנם שבי ציון בונים את המזבח, מתחילים להקריב ומניחים את היסודות להיכל, אך הבניה נעצרת מיד ל20 שנה, בעקבות צו הקפאת בניה מהשלטון הפרסי.
נס פורים מספק הזדמנות נוספת לשנות את התמונה (את ההסבר נשאיר לסדרה שתכין אותנו לחג זה) ומיד לאחריו – פרץ הנבואה אותו ראינו שמעורר את עם ישראל לחזור ולייסד מחדש את ההיכל בכ"ד כסלו ולחנוך אותו לאחר 4 שנות בניה. אחת הנבואות של חגי מבטיחה: "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן". ונשאלת השאלה האמנם כבודו של בית המקדש השני גדל מכבודו של מקדש שלמה, שכפי שראינו – מהעולם כולו הגיעו להתפעל ממנו??
הפער בין הבתים נראה בלתי ניתן לגישור: לעומת ממלכת ישראל שהיתה מעצמה איזורית ומרכז של חכמה, קדושה ושלום בתקופת שלמה המלך, אנו רואים מדינת חסות שהיא כפופה לאימפריה הפרסית ואח"כ היוונית, ובית מקדש צנוע שהעם בקושי מצליח להחזיק אותו. האם כך אמור הסיפור להסתיים? ומה יהיה עם חזונות הנביאים?
ברצוני להציע שסיפורי חנוכה אותם ראינו, הם הרגע שבו בית המקדש השני מקבל את ההזדמנות להפוך ל"בית האחרון"! גזירות היוונים דוחקות את היהודים עוד ועוד לפינה, ומחייבות אותם לקבל הכרעה – מי אנחנו ומה אנחנו עושים פה??
הדחיקה הזו מבעירה ניצוץ בנשמות של יחידים. מתברר שלפעמים מספיק אדם אחד ש"יידלק" ויסחוף אחריו קבוצה לא גדולה, בשביל לשנות את מהלך ההיסטוריה (ויש לכך דוגמאות נוספות למכביר, כולל מהדורות האחרונים). כמו אריה ישן שמתעורר, עם ישראל קם ומתחיל להילחם על הזהות והייעוד שלו. בפעם הראשונה מאז חורבן בית המקדש הראשון, עם ישראל הופך למעשה לריבון מלא בארצו. זהו מהפך תודעתי עצום, שהוא למעשה תנאי ותשתית למילוי הייעוד האוניברסלי של עם ישראל "ממלכת כהנים וגוי קדוש". אי אפשר להאיר את אור המקדש לעולם אם אין תשתית של ריבונות לאומית לעם ישראל בארצו!
ההתעוררות הצבאית של החשמונאים הובילה לשינוי תודעתי ביחס לדרך שבה תפסו את עצמם כקולקטיב. מאוסף של בני חסות החיים יחד בקהילות, לאומה עצמאית עם כח צבאי! למהלך זה היו גם משמעויות הלכתיות! כפי שראינו, בתחילת הגזירות נמנעו היהודים להגן על עצמם בשבת, כי אם המלחמה היא אישית דתית על קיום השבת וכד', הרי שחילול השבת יהיה ניצחון היוונים! ואכן היוונים והמתיוונים ניצלו חולשה זו כדי לטבוח ביהודים. אך כאשר השתנתה התודעה והתברר שהמאבק הדתי הוא למעשה גם מאבק לאומי שבלעדיו אין יכולת לממש את החזון הדתי, חידשו החשמונאים את ההלכה הכל כך ברורה לנו היום, שפיקוח נפש דוחה שבת גם במקרה של מלחמה כזו (כמפורש בספר מקבים א פרק ב').
השינוי התודעתי הוביל לראשונה להקמת ישות מדינית ממלכתית עצמאית בארץ ישראל מאז חורבן בית ראשון. ממלכה שאמנם היתה תחת שלטון אימפריה יוונית ואח"כ הרומאית, אבל בכל זאת היתה חידוש לעומת התקופה שקדמה לה, מאז תחילת בית שני. התארגנות לאומית-ממלכתית היא תשתית בסיסית והכרחית להגשמת חזון "ממלכת כהנים וגוי קדוש" והיתה צעד משמעותי בדרך להגשמת חזון הנביאים.
על רקע זה, קל להבין מדוע הרמב"ם בחר להדגיש ש"חָזְרָה מַלְכוּת לְיִשְׂרָאֵל יָתֵר עַל מָאתַיִם שָׁנָה – עַד הֶחָרְבָּן הַשֵּׁנִי" כחלק מההסברים והסיבות לימי ההלל וההודאה בחנוכה, וזאת למרות שהמצב הרוחני של המלכות הזו והנהגתה היה בעייתי בלשון המעטה בדורות שאחרי המרד.
אם כך, מרד החשמונאים הוא לא רק התמודדות נקודתית עם גזירות שאיימו על עם ישראל רוחנית בתקופה מסוימת, אלא הוא בעצם שינוי התפיסה שנתן לבית המקדש השני את ההזדמנות האחרונה להפוך להיות "הבית האחרון" ולממש את חזון הנביאים, למרות חטא אי העליה לארץ לאחר הצהרת כורש.
כיצד רקע זה משפיע על הבנת המרד עצמו ומה קרה בסופו של דבר לפוטנציאל הזה? את זאת נראה בתרגילים הבאים בע"ה.
************************************************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות פרסום, אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate