*כיצד ייתכן שאירוע כל כך כואב מתרחש דווקא בשמיני עצרת?*
(מועדי המקדש למוצאי שמיני עצרת, כ"ב תשרי. תרגיל זה לא הוקלט, עמכם הסליחה)
סיימנו את יום שמיני עצרת, היום שהביא לשיא את תהליך ההתקרבות וחידוש מערכת היחסים בין עם ישראל לקב"ה, יום של אהבה ושל ייחוד כפי שהסברנו. והנה דווקא ביום הזה התרחש אחד הפוגרומים הקשים, המזעזעים והכואבים ביותר מאז השואה. בדרך כלל אנחנו כותבים כאן על אירועים המתוארים בתנ"ך או במשנה, ומנסים להתבונן על המשמעות הרוחנית של התאריך העולה מהאירועים ומהמנהגים השונים, בהקשר למקדש. אבל כאשר שורות אלו נכתבות, שנה בדיוק לאחר פריצת המלחמה, אנחנו עדיין נמצאים בתוך האירוע. האפשרות להתבונן מרחוק ולהסיק משמעויות היא מאוד מוגבלת וגם מאוד רגישה. אפילו השם של האירוע הזה עדין לא ברור. אלו שהתחילו אותו, ימח שמם וזכרם, קראו לזה "מבול אל-אקצה" ואם נתרגם את זה לעברית הרי שלמעשה מדובר כאן ב"מלחמת המקדש".
למרות כל הקושי, בתור אנשים מאמינים קשה להתעלם מעוצמת האירוע ומהתזמון שלנו, וננסה בזהירות ובעדינות להקשיב למסרים העולים מההתרחשות הזו.
בתור התחלה אני מבקש לטעון שישנו קשר מהותי בין התאריך שבו פרצה המלחמה, לבין השם שלה כפי שגלגלה אותו ההשגחה דרך השליחים הארורים שלה. אם כך, במקום לשאול כיצד ייתכן שביום של אהבה, שמחה ויחוד כמו שמיני עצרת, מתרחש אירוע שכזה, אנחנו צריכים להפוך את סימן השאלה לסימן קריאה ולומר – ביום שמוקדש כולו לקשר הפנימי בין עם ישראל לקב"ה, הגאולה עברה לשלב חדש, שלב שבו הגיע הזמן להילחם על המקדש!
הכאב בעקבות האירוע הוא עצום, כנראה אין אדם שלא מכיר מישהו שנפגע במהלך היום הזה או התקופה שהגיעה בעקבותיו, ולכן זה לא פשוט לומר את המילים האלה, אבל למרות זאת אני מבקש לטעון את הטענה הקשה הבאה: האירוע הזה הוא לא אירוע של דין אלא של חסד גדול מאוד!
ומדוע?
ראשית, עלינו להיזכר במצב שבו עם ישראל היה לפני המלחמה. מבלי להיכנס לפרטים, שגם הם מאוד רגישים, ניתן לומר בצורה פשוטה: עם ישראל היה כפסע לפני מלחמת אחים שהיתה עלולה בקלות להגיע אפילו לשפיכות דמים חס וחלילה. ניתן לדמות זאת לשתי רכבות הדוהרות במהירות עצומה אחת מול השניה, ורק מגבירות את עוצמת המהירות. לאחר תקופה ארוכה של מחאות, חסימות כבישים ותחושת קיטוב קשה מאוד, ביום כיפור, כשבוע וחצי לפני פרוץ המלחמה, התרחש אירוע שזעזע את המדינה, תפילות היום הקדוש הופרעו בידי מפגינים שמחו על ההפרדה המגדרית! מה שהעלה לשיא את רמת המתיחות והרגישות, והמבטים הופנו אל מוצאי שמחת תורה, לקראת ההקפות השניות. שני הצדדים תכננו להראות שהם לא מוכנים לוותר, והיתה תחושה קשה שזה הולך להיגמר רע, רע מאוד. והנה בבוקר שמחת תורה, ממש רגע לפני שהרכבות מתנגשות במלוא העוצמה, פרצה יד אדירה מתוך האדמה והעיפה את הרכבות מהמסילה, ומעוצמת המכה והחום הותכו שתי הרכבות אחת בשניה, ולפתע מצאו עצמם נוסעי שתי הרכבות שהם נמצאים יחד עם אנשי הרכבת השניה בתוך… טנק! נלחמים יחד כתף אל כתף אל מול אויב אכזר כעמלק.
כעוצמת הקיטוב, השנאה, הפחד והאיבה, כך התגלו לפתע עוצמות של אהבה, ערבות הדדית, התגייסות ואמונה בצדקת הדרך! עם ישראל התגלה בשיא גדולתו ועוצמתו באופן שהדהים את כולם. דור הצעירים שכולם חשבו שהוא מנותק וחסר ערכים התגלה כדור לוחמים עז ומלא ברוח גבורה, דור הניצחון. ערכים שהיו מוקצים מהשיח הציבורי כגון כיבוש והתיישבות, הפכו לפתע להיות מובנים מאליהם, גם אם לא חלחלו עדין לשכבות ההנהגה. ניתן לומר שלאחר תקופה ארוכה סגולת ישראל התגלתה מחדש, וביום אחד התבצעה קפיצה תודעתית שבתהליכים רגילים היתה יכולה להתרחש במשך עשרות שנים!
ניתן להציע שהמחלוקת בין החלקים השונים בציבור היא בשאלה האם עם ישראל הוא עם ככל העמים, או שהוא עם סגולה, עם מיוחד. ממילא ברור שהיום שבו התשובה לשאלה הזו תתברר הוא יום שמיני עצרת, היום שבו מתגלה הקשר האינטימי המיוחד בין עם ישראל לקב"ה, לאחר שבסוכות התברר הקשר האוניברסלי הבסיסי עם כל אומות העולם (נושא שנעמיק בו בימים הבאים).
אמנם המחיר היה עצום, הכאב גדול מנשוא, אך ניתן לומר שמתוך הכאב נולדה אותה התעוררות שהיתה דרושה על מנת להציל את עם ישראל… מעצמו.
אין ספק שהמחלוקות לא נעלמו, ומהר מאוד הם חזרו לצוף לפני השטח במלוא עוצמתן. סכנת הקיטוב והמלחמה הפנימית עדין קיימת, וכולם נדרשים לשאול את עצמם מה הם הלקחים שנלמדים מהמלחמה הזו על מנת למנוע התרחשויות דומות בעתיד. אך ההיזכרות בנקודה הפנימית המשותפת לכולם, הנקודה אותה כינינו "סגולת ישראל", התחושה שבאמת כולנו משפחה אחת ולא משנה עד כמה הדעות חלוקות, כל אלו יכולים "לתת דלק" לתהליך שבסופו של דבר יצליח למצוא את הנוסחה לחיים משותפים ללא הסכנה של מלחמת אחים.
אבל ביום הזה ניצלנו לא רק מעצמנו, אלא גם מאויבנו. ניתן לומר שהיינו ממש כפסע להגיע לסכנת כליה של ממש. בסליחות הנאמרות ב-40 הימים שלפני יום כיפור, ישנה תפילה שאומרת "אלהינו שבשמים, כלה אל תעש עמנו". יתכן מאוד שמאות ואולי אלפי השנים שהתפילה הזו נאמרה מיליוני פעמים, כל זה הצטבר לאותם דקות של בוקר שמחת תורה, שבו שאר אויבינו מבפנים ומבחוץ, שכנראה הופתעו גם הם מהתזמון של פריצת המלחמה (אם כי כמובן לא מהתוכן והעוצמה שלה, שהרי הם היו שותפים בתכנון ובהיערכות), היו צריכים להחליט מה הם עושים. אם חס וחלילה היו מחליטים לנצל את הרגע ולממש את כל התכניות שהכינו בדיוק לרגע הזה, מלבנון, איראן, סוריה יהודה ושומרון וערביי ישראל… ובכן נשאיר את זה ליד הדימיון של כל אחד. אבל ברור שסכנת הכליה היתה ברורה ומוחשית, ולאחר שהיו מממשים את זדונם בארץ ישראל חלילה, הפוגרום היה מתפשט למדינות אירופה ואמריקה חלילה. הקב"ה חמל עלינו, חיזק את גאוותם והיקשה את ליבם, וכך בסיעתא דשמיא שהתלבשה בגבורה עילאית ומסירות נפש על קידוש השם, עם ישראל הצליח להפוך את הקערה ונלחם בעוצמה להסיר את כל האיומים הקיומיים, ממש ברגעים אלה שהדברים נכתבים.
לסיום, לא קל להתייחס לאירועים כל כך כואבים ורגישים ממש בזמן שבו הם מתרחשים, והשתדלתי לעשות זאת בזהירות ועדינות. אם חלילה הדברים פגעו במישהו אני מבקש על כך כמובן סליחה ומחילה, ואני מחכה לקבל תגובות, דיוקים והתבוננויות נוספות. בלי נדר התכנון הוא להקדיש תרגיל נוסף לנושא זה ולאחר מכן נעבור לעסוק במשמעות האוניברסלית של המקדש!
************************************************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate