יום הכיפורים במקדש זימן מספר רגעים מותחים, אולי אפילו מורטי עצבים, לעדת ישראל ולכהנים שהצטופפו בעזרה. אחד המשמעותיים ביותר ברגעים אלו, הוא הכניסה של הכהן הגדול לקודש הקדשים.
למעשה אנחנו נראה שהיו מספר כניסות, אך דווקא הכניסה הראשונה היא זאת שעוררה את החשש שהכהן שנכנס, לא יזכה לצאת משם חי. כניסה זו קשורה בקשר בל ינתק עם סוד הקטורת. בשורות הבאות ננסה להבין קודם כל מה בדיוק קרה שם מבחינה מעשית, ועד כמה שה' יזכה אותנו, ננסה להבין גם את המשמעויות הרוחניות של הפרטים השונים.
בניגוד לשני התרגילים הקודמים, בהם ראינו באופן כללי מה קורה מבלי לעיין בפיוט עצמו, הפעם בחרתי להביא את הביאור המלא לקטע ז בפיוט:
*קטע ז – כניסה הראשונה לקודש הקדשים עם הקטורת*
וְנָטַל מַחְתָּה שֶׁל זָהָב אָדם קַלָּה מַחֲזֶקֶת שְׁלשָׁה קַבִּין וְיָדָהּ אֲרוּכָה.
הכהן הגדול נוטל מחתה, שהיא כלי המזכיר מעין כף הגשה ארוכה וגדולה. הפיוט מציין שהמחתה היתה עשויה זהב אדום כך שהיתה קלה יחסית, שקיבולת המחתה היתה "שלושה קבין", ושהידית שלה היתה ארוכה. כל זאת כדי להקל על הכהן הגדול את נשיאת המחתה למרחק רב יחסית.
וְעָלָה לְראשׁ הַמִּזְבֵּחַ וּפִנָּה גֶחָלִים שֶׁמַּחֲצִיתָן גַּחֶלֶת וּמַחֲצִיתָן שַׁלְהֶבֶת אֵילַךְ וְאֵילַךְ
כדי להקטיר את הקטורת נדרשות גחלים לוהטות. הכהן הגדול עולה לראש המזבח, מפנה את הגחלים העליונות שהן כבר פחות בוערות,
וְחָתָה מִן הַלּוחֲשׁות מִצַּד מַעֲרַב הַמִּזְבֵּחַ. הורִידָהּ מְלֵאָה גַחֲלֵי אֵשׁ לוחֲשׁות וְהִנִּיחָהּ עַל הָרובֵד הָרְבִיעִי שֶׁבָּעֲזָרָה:
והוא חותה (ממלא את המחתה) בגחלים לוחשות, ומניח את המחתה על אותו רובד רביעי שבו השאיר את הכהן הממרס (מערבב) את דם הפר.
הוצִיאוּ לו כַּף רֵיקָן וּמַחְתָּה מְלֵאָה קְטרֶת דַּקָּה מִן הַדַּקָּה:
כעת מביאים לכהן הגדול מחתה אחרת, מלאה בקטורת דקה מן הדקה, כלומר קטורת שעברה כתישה נוספת בערב יום הכיפורים, מעבר לכתישה הרגילה. בנוסף נותנים לכהן הגדול "כף ריקן". שם הכלי עלול לבלבל אותנו, כי אנו מדמיינים כף במובן שאנחנו רגילים אליו. אך למעשה, הכוונה כאן היא לכלי שיותר דומה לצנצנת.
וְחָפַן מִמֶּנָּה מְלא חָפְנָיו לא מְחוּקות וְלא גְדוּשׁות אֶלָּא טְפוּפות וְנָתַן לְתוךְ הַכַּף.
הפסוק אומר שהכהן הגדול צריך לקחת "מלוא חופניו" קטורת. זה אומר שכמות הקטורת תלויה בגודל ידיו של הכהן. ולכן ראשית הכהן הגדול חופן "מלוא חופניו" מתוך מחתת הקטורת, כדי לדעת מה כמות הקטורת הנדרשת. ואת הכמות הזו הוא שופך אל "הכף".
וְנוטֵל בִּימִינו מַחְתַּת הַגֶּחָלִים וּבִשְׂמאלו כַּף הַקְּטרֶת:
וכעת יש לו את הקטורת הנדרשת מצד אחד אותה הוא נוטל ביד שמאל, ואת הגחלים הנדרשות מצד שני אותן הוא נוטל ביד ימין (מאחר והמחתה היתה כבדה יותר, קל יותר לקחת אותה ביד החזקה).
זֵרַז עַצְמו וְנִכְנַס לְקדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים
במילים קצרות אלו, מתאר הפיוט את ההליכה מהעזרה, דרך האולם וההיכל עד שהכהן הגדול מגיע אל הפרוכת המבדילה בין ההיכל לקדש הקדשים. ניתן רק לדמיין את הרגשתו ברגעים אלו… כאשר הגיע אל הפרוכת (על פי דעת חכמים במשנה היו למעשה שתי פרוכות שביניהן מרחק חצי אמה), פנה ימינה והתקדם צפונה אל קצה הפרוכת, שם יכל לעבור ולהיכנס לקדש הקדשים. כעת פנה שמאלה והלך בצמוד לפרוכת –
עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָאָרון וְהִנִּיחַ הַמַּחְתָּה בֵּין בַּדֵּי הָאָרון. וּבְבַיִת שֵׁנִי מַנִּיחַ עַל אֶבֶן הַשְּׁתִיָּה:
הכהן הגדול מניח את המחתה על אבן השתיה, בין בדי ארון העדות. בבית המקדש השני לא היה ארון, ולפיכך הניח את המחתה על אבן השתיה. זוהי האבן שממנה הושתת העולם, היא נקודת השורש של כל המציאות מבחינה גשמית, והיא מכוונת כנגד השורש הרוחני של כל המציאות. בנקודה זו, הולך להתבצע כעת חיבור וקישור של שני העולמות, הגשמי והרוחני:
חָפַן כָּל הַקְּטרֶת שֶׁבְּכַף בְּחָפְנָיו
5 מילים אלו מתארות את מה שחז"ל מכנים "העבודה הקשה במקדש". מדוע? הכהן הגדול נמצא לבד בקודש הקודשים, והוא צריך להעביר את כל הקטורת שבכף (=צנצנת) בחזרה אל תוך חופן ידיו. לכף היו שתי ידיות אותן החזיק בקצות אצבעותיו ולאט לאט הטה את הכף לכיוון ידיו עד שהקטורת כולה נשפכה בחזרה אל חופן ידיו, לקיים את הפסוק "מלוא חופניו". אסור היה שאף גרגר של קטורת ישפך החוצה! ללא ספק, הכהן הגדול התאמן על פעולה זו בשבעת הימים שקדמו ליום כיפור…
וְצָבַר עַל הַגֶּחָלִים לְצַד מַעֲרָב
כעת שהקטורת בידיו, הוא יכול להתחיל את ההקטרה עצמה, דהיינו שפיכת הקטורת על גבי הגחלים. הוא התחיל מצד מערב, כלומר מהחלק הרחוק ממנו על מנת שענן הקטורת העולה מההקטרה, לא יגרום לכויה בידיו או בפניו בזמן שהוא מסיים את ההקטרה.
וּמַמְתִּין שָׁם עַד שֶׁנִּתְמַלֵּא הַבַּיִת כֻּלּו עָשָׁן: טְהור לֵב פָּסַע וְשָׁב לַאֲחורָיו, פָּנָיו לְקדֶשׁ וַאֲחורָיו לְהֵיכָל עַד שֶׁיָּצָא מִן הַפָּרכֶת וּמִתְפַּלֵּל בְּהֵיכָל תְּפִלָּה קְצָרָה סָמוּךְ לַפָּרכֶת:
נשים לב לעובדה מעניינת: על פי פשט הפיוט (והמשנה) הכהן הגדול אינו מתפלל בזמן שהוא ממתין בתוך קודש הקודשים, וגם לא לאחר שהתמלא הבית עשן. אלא הוא יוצא מקדש הקדשים ומתפלל תפילה קצרה בחוץ, סמוך לפרוכת. התפילה קצרה מאחר וכל ישראל במתח – האם הכהן הגדול יצא בשלום מן הקודש?
כעת ננסה להבין מדוע היה מדובר באירוע כה דרמטי וכיצד זה מתקשר לחלק הראשון של הפיוט. הפסוק מסביר את הצורך בקטורת: וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת (ויקרא, טז, ב). על הפסוק הזה ניטשה מחלוקת עזה בין הפרושים, שהם חז"ל, לבין הצדוקים והאיסיים, שהיו כתות בתקופת בית שני שפירשו את התורה באופן אחר (מילולי יותר) להלכה ולמעשה.
על פי הצדוקים, פירוש הפסוק הוא שאת ענן הקטורת יש להעלות על המחתה לפני הכניסה לקודש הקדשים, ואיתו להיכנס. ההיגיון הוא ברור: אם השכינה שוכנת בתוך קודש הקדשים, אי אפשר להיכנס לשם ללא הגנת ענן הקטורת, היוצרת מסך שמבדיל בין האדם לבין השכינה.
אך על פי חז"ל, פירוש הפסוק הוא שענן הקטורת אינו יוצר חציצה בין האדם לבין ההתגלות, אלא הוא *מאפשר* את ההתגלות עצמה! לפיכך הכהן הגדול נכנס אל קודש הקדשים ללא ענן הקטורת, והוא מעלה את הקטורת דווקא בפנים, בתוך קודש הקדשים, וענן הקטורת שהכהן מעלה הוא המאפשר את ההתגלות. אגב בכל המקומות בהם מצאנו השכנת שכינה בתורה, זה היה בענן. כך במעמד הר סיני (שמות יט, טז), במשכן (שמות מ, לד) ובבית ראשון (מלכים א, ח, יא).
ניתן להמשיל זאת למשקפת שמש (אמצעי מיוחד המאפשר להביט בשמש). ללא הגנתה, לא ניתן להביט לכיוון השמש ללא פגיעה בעינים ולפיכך אין לנו קשר ישיר איתה, למרות שהיא שם כל הזמן. אך באמצעותה, כן ניתן להביט ישירות אל השמש, וזאת דווקא בזכות המיסוך שהיא מייצרת. כך נוצר חיבור, בזכות השינוי שנעשה אצל המביט.
אם כך, ניתן לדבר על שני סוגי מסכים: מסך של חציצה מוחלטת, אותו רצו הצדוקים ליצור (ואולי זה היה גם חטאם של נדב ואביהוא, ואין כאן המקום להאריך בכך), ומסך של התקשרות, אותו למדו חז"ל שיש ליצור כדי לאפשר את ההתגלות. החשש הגדול היה שהכהן הגדול ינהג על פי מנהג הצדוקים וישנה את סדר הפעולות, דבר העלול להביא למותו (כידוע מסיפור נדב ואביהוא ומסיפור קרח ועדתו, התעסקות עם הקטורת עלולה להיות קטלנית). זו הסיבה שהזקנים נאלצים להשביע את הכהן הגדול בערב יום כיפור "שֶׁלּא יְשַׁנֶּה מִכָּל מַה שֶּׁאָמְרוּ לו שֶׁמָּא יֵשׁ בְּלִבּו צַד מִינוּת."
רבים עסקו בשאלה מדוע הכהן הגדול אינו מתפלל בתוך קודש הקדשים את תפילתו הקצרה, אלא רק ביציאתו. יש שפירשו שבוודאי שהכהן הגדול היה מנצל את הזמן עד שנתמלא הבית עשן בשביל להתפלל על עם ישראל, והתפילה הקצרה בחוץ היא בנוסף לכך, ועל כן היא היתה צריכה להיות קצרה כדי לא להבעית את ישראל שמא קרה משהו לכהן הגדול. ואולם קשה ליישב פירוש זה עם פשט המשנה ופשט הפיוט שם כתוב במפורש שהכהן הגדול המתין עד שיתמלא הבית עשן, ורק אז יצא ואז התפלל.
לעניות דעתי ועל פי מה ששמעתי מרבותי, יש מקום להציע שבתוך קודש הקדשים עצם העמידה לפני ה' היא בעצמה כבר המפגש. יש כאן רגע של התייחדות בין נציג האומה והאנושות כולה, הכהן הגדול, לבין הקב"ה. הרב אברהם סתיו הציע בספרו "מבית לפרוכת" שריחה הטוב של הקטורת היה חשוב ומשמעותי ביצירת מרחב החיבור האינטימי שענן הקטורת יצר. הרגע הזה הוא עמוק וגבוה מאשר מילים יכולות לבטא, ועל כן התקשורת מתבטאת דווקא באמצעות העלאת הריח. כמו בין איש לאישה, ישנם רגעים שהחיבור הוא הרבה יותר עמוק, עוצמתי והוליסטי מאשר חיבור של דיבור.
כאשר הכהן הגדול כבר בחוץ, הוא מוסיף כמה מילים של בקשה, אולי מעין בקשה למתנת פרידה מהרגע המיוחד הזה, כפי שמופיע בפיוט.
לסיום, יתכן שהתרגיל היום היה מעט ארוך יחסית ואולם הרגשתי שהדברים הם כל כך מהותיים עד שלא יהיה נכון להוציא את חלקם. מקווה שהכרעתי היתה מדויקת, ואשמח לשמוע מה דעתך על כך.
ועוד משהו בשולי הדברים: ההגדרה של כוונה בתפילה על פי הרמב"ם היא "שיראה עצמו כאילו עומד לפני השכינה". היום ראינו את הרגע הקרוב ביותר למימוש מילים אלו, שבן אנוש יכול להגיע אליו. הצעתי המעשית לתרגול היא לפיכך, כאשר ניגשים לתפילת עמידה, ממש לדמיין עצמנו ככהן הגדול הלוקח את הגחלים מהמזבח צועד דרך ההיכל, סובב את הפרוכת, נכנס לקודש הקודשים ועומד שם לפני השכינה בייחוד אינטימי מרגש, ואז להתחיל להתפלל. בהמשך השנה בסביבות חודש טבת נייחד סדרה שלימה ללימוד ותרגול "התפילה המקדשית".
כזכור, ניתן להוריד את הביאור כולו להדפסה לצורך הכנה והבאתו לבית הכנסת לתפילת יום כיפור בקישור הזה: https://doronherzog.org.il/konanta
************************************************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate