בתרגיל הקודם העלינו שאלה עוצמתית: במה נתייחד ט"ו באב שניתן לקיים בו את מעמד המחולות והשידוכים כאילו היה יום כיפור, יום סליחה ומחילה שכולם נמצאים בו בדרגת נקיות וטהרה???
את השאלה הזו שאלה הגמרא במסכת תענית, וענתה על כך לא פחות מ-6 תשובות שונות, ואולי אפילו 7. במבט ראשוני נראה שאין קשר בין התשובות אך בעקבות דבריו המופלאים של ר' צדוק הכהן מלובלין בספרו "פרי צדיק" והסברו של הרב אורי שרקי לספר, ננסה להרכיב את חלקי הפאזל לכדי תמונה ברורה, בע"ה.
הנה התשובות השונות בשם אומרם:
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: יוֹם שֶׁהוּתְּרוּ שְׁבָטִים לָבוֹא זֶה בָּזֶה.
הסבר: בסוף ספר במדבר פונים בני ישראל למשה וחוששים שמא אישה שתתחתן עם אדם משבט אחר תגרום לכך שהנחלה שהיא ירשה תעבור משבט אחד לשבט האחר. בעקבות כך ניתן ציווי להתחתן רק בתוך השבט. בדור הבא חכמי ישראל פרשו שהציווי הזה היה רק לדור הכניסה לארץ, ולאחר מכן מותר לשבטים להתחתן זה עם זה, וזה היה בט"ו באב.
לפי הסבר זה, ט"ו באב מסמל מעבר מתפיסה מאוד שבטית, שבמובן מסוים מחלקת את עם ישראל ל12 "עמים קטנים", לתפיסה שהיא יותר כללית, והניחה תשתית להקמת מלכות אחת מרכזית לכלל האומה, לעומת הנהגה שבטית שהיתה בתקופת השופטים.
אָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַב נַחְמָן: יוֹם שֶׁהוּתַּר שֵׁבֶט בִּנְיָמִין לָבוֹא בַּקָּהָל
הסבר: לאחר הסיפור הנורא על "פילגש בגבעה" (שופטים כא) נשבעו בני ישראל שלא לתת את בנותיהם לאנשי שבט בנימין. ואולם, לאחר מכן הצטערו וחששו שייכחד שבט מישראל, ולכן מצאו פתרון באמצעות "ריקוד הכרמים" בשילה שבו בני בנימין "יחטפו" להם נשים וככה לא יעברו על השבועה. דבר זה היה ככל הנראה בט"ו באב לפי המפרשים, ובשנה הבאה ממש התירו את השבועה.
לפי הסבר זה ט"ו באב מסמן גם הוא מעבר ממציאות מחולקת, מפורדת, סופנית, למציאות של חיבור, המשכת החיים, ואחדותיות, בהקשר הזוגי והאומתי (מלשון אומה) כאחד.
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יוֹם שֶׁכָּלוּ בּוֹ מֵתֵי מִדְבָּר.
הסבר: בחטא המרגלים נגזר על כל דור המדבר למות במשך 40 שנה ולא להיכנס לארץ. לפי חלק מהשיטות בט' באב של השנה ה40 לא מת אף אחד (כלומר 15,000 איש ניצלו מהגזירה!) אבל עד ט"ו באב היו בספק שאמנם עבר ט' באב, ולפי חלק מהשיטות בט' באב של השנה ה40 מתו האחרונים, ועד ט"ו באב היו עדין באבל עליהם, ובט"ו באב משה זכה "לדיבור של חיבה" מאת הקב"ה. לפי הסבר זה ט"ו באב מסמל מעבר ממערכת יחסים נזופה וללא תקשורת מילולית, למצב של "פנים בפנים" ודיבור של חיבה. בנוסף ט"ו באב מתקשר כאן לתיקון חטא המרגלים, לקראת הכניסה לארץ ישראל.
עוּלָּא אָמַר: יוֹם שֶׁבִּיטֵּל הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה פְּרוֹסְדָיוֹת שֶׁהוֹשִׁיב יָרׇבְעָם בֶּן נְבָט עַל הַדְּרָכִים שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל, וְאָמַר: לְאֵיזֶה שֶׁיִּרְצוּ יַעֲלוּ
הסבר: ירבעם בן נבט מלך ישראל הראשון בתקופה של פיצול הממלכה, חשש שבני ישראל יעלו למקדש ויצטרפו למלכות יהודה. לכן אסר את העליה לרגל, הציב שומרים, והקים עגלי זהב כאלטרנטיבה. הושע בן אלה היה מלך ישראל שביטל את השומרים והחזיר את הבחירה לעם ישראל לאן לעלות לרגל – למקדש ה' או לעגלי העבודה הזרה…
לפי הסבר זה, ט"ו באב מסמל את המעבר ממצב של ניתוק מהמקדש למצב של פתיחת האפשרות להתחבר חזרה למקדש!
רַב מַתְנָה אָמַר: יוֹם שֶׁנִּתְּנוּ הֲרוּגֵי בֵיתֵּר לִקְבוּרָה
הסבר: ביתר היתה למעשה עיר הבירה בתקופת מרד בר כוכבא, אשר ר' עקיבא הגדיר אותו כמלך המשיח, והיתה תקווה אמיתית לישראל לחזור לעצמאות במקום זה. המשנה מציינת שבתשעה באב "נלכדה ביתר", והגמרא מתארת בצורה מזעזעת את הטבח שנעשה שם, ולא רק זה, אלא שהרומאים מנעו מלקבור את אנשי ביתר. בכך היתה מכה קשה והמשך של החורבן של ט' באב. בט"ו באב (לאחר 7 שנים!) התבטלה הגזירה הזו וניתן היה לקבור אותם, ונעשה נס והגופות לא הסריחו, ועל כך תיקנו את ברכת "הטוב והמיטיב" בברכת המזון.
נס זה מבטא את המעבר ממצב של חורבן מוחלט, למצב שבו יש תקווה מסוימת להתחלה חדשה. שהרי הקבורה מסמלת את האפשרות לקום בתחיית המתים. בנוסף, ר' צדוק מסביר שלאחר חורבן ביתר ר' עקיבא עבר לדרום ושם חבר לשאר חכמי ישראל, ומתוך כך התחילה פריחה עצומה של תורה שבע"פ שהאירה בתוך חשכת הגלות. (אנו נעמיק בע"ה בנושא מרד בר כוכבא במהלך חודש אייר).
רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: יוֹם שֶׁפָּסְקוּ מִלִּכְרוֹת עֵצִים לַמַּעֲרָכָה. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: מֵחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וְאֵילָךְ תָּשַׁשׁ כּוֹחָהּ שֶׁל חַמָּה, וְלֹא הָיוּ כּוֹרְתִין עֵצִים לַמַּעֲרָכָה, לְפִי שֶׁאֵינָן יְבֵשִׁין. אָמַר רַב מְנַשְּׁיָא: וְקָרוּ לֵיהּ יוֹם תְּבַר מַגָּל
הסבר: ההלכה אומרת שאסור שיהיו תולעים בעצים הבוערים באש המערכה על המזבח. לכן היו כהנים שהיו בודקים אותם, ובנוסף השתדלו לכרות את העצים בתקופה שבה יש פחות סיכוי לתולעים, וזוהי תקופת הקיץ. מט"ו באב "תשש כוחה של חמה", כלומר זוהי נקודת השיא ומכאן מתחילה מגמה של התקררות לקראת הסתיו.
ר' צדוק מסביר שהכוונה היא שיש מספיק עצים עבור אש הקדושה להאיר לכל שאר השנה, ולמעשה האש הזו מתגברת על אש התאווה והטומאה. לכן קראו ליום הזה יום "שבירת המגל" והכוונה היא לחרב של יצר הרע.
יש לציין שט"ו באב מסמל את מסירות הנפש של עם ישראל להביא את "קרבן העצים" דהיינו עצים לאש המזבח, גם בתקופות בהם זה היה אסור בגזירות השלטון בארץ.
לפי הסבר זה מתחזק הקשר לעבודת המקדש והקרבנות ביום זה, והוא מסמל את המעבר משליטת כוחות התאווה והטומאה לשליטה של אש הקדושה היונקת את כוחה מאש המזבח.
הגמרא מוסיפה מעין טעם נוסף: מִכָּאן וְאֵילָךְ, דְּמוֹסֵיף — יוֹסֵיף, וּדְלָא מוֹסֵיף — יֵאָסֵף. מַאי ״יֵאָסֵף״? אָמַר רַב יוֹסֵף: תִּקְבְּרֵיהּ אִימֵּיהּ (תרגום: מכאן ואילך מי שמוסיף בלימוד תורה מוסיף, ומי שלא – יאסף. מה זה "יאסף"? אמר רב יוסף – אמו תקברנו".)
הסבר: ט"ו באב מסמל את תקופת התארכות הלילה שהוא הזמן המיטבי ללימוד התורה, ובמיוחד תורה שבעל פה שכפי שהבאנו בשם ר' צדוק – עניינה הוא להאיר את חשכת הגלות שנמשלה ללילה. לפי זה עניינו של ט"ו באב בכל שנה הוא התגברות לימוד התורה בלילות.
לסיכום כל הטעמים שהובאו בגמרא, אני מזמין אותך להתבונן ולשאול את עצמך – מהו המכנה המשותף של כל הטעמים הללו?
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate