סיימנו את השבוע השני בסדרת "מהות הקרבנות" עם "היכרות" עם רעיון "בית המקדש של מעלה" והגדרת המושג "נשמת המקדש". ראינו את ההבדל העקרוני והחשוב בין מציאות שבה בית המקדש קיים, ובה יש חיבור בין "נשמת המקדש" לבין "גוף המקדש" ובין מציאות שבה אין מקדש בנוי. חיבור זה מאפשר לנשמת המקדש להאיר בתוך עולמנו ובכך אנו יכולים לזכות לחווית ההתחדשות וההתכללות בגופנו ממש. כדי להמחיש את המשמעות של המשפט הזה, נציין שהמשנה במסכת אבות מתארת עשרה ניסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש. המשמעות היא שכל מי שהגיע למקדש זכה לראות בעיניו דברים שחורגים מגדר הקיום הטבעי!
במציאות שבה אין מקדש (כמו המציאות בזמן כתיבת שורות אלו לצערנו) נשמת המקדש כמובן עדיין קיימת. תהליכי הקיום וההתחדשות הטבעיים מתרחשים כל הזמן, שאם לא כן – עולמנו היה פשוט מפסיק להתקיים. אך אין שפע ברכה שחורג מהטבעי ה"רגיל".
*בית מקדש "קומפלט"*
אם יש "בית מקדש של מעלה" זה אומר שיש בו גם את כל הרכיבים והתהליכים שמתרחשים במקדש, כמובן ברמה הרוחנית שורשית. כלומר יש בו גם "מזבח של מעלה" ו"הקרבת קרבנות של מעלה". זה אומר שאותה תנועה של העלאת החיים לשורשם > התברכות והתחדשות > חזרה לחיים מבורכים, מתרחשת כל הזמן. אמנם, זוהי התרחשות פנימית רוחנית ולא חיצונית ומוחשית כמו בזמן שיש מקדש בנוי. אך זה כן מאפשר לנו לקחת חלק בתהליכים האלה ברובד הפנימי שלנו, מאחר ובתוך תוכנו יש ניצוץ של אנרגיית חיים טהורה המחוברת בצורה בלתי אמצעית ל"עץ החיים" הגדול שבית המקדש של מעלה הוא השורש שלו. חשוב להדגיש – לא מדובר במשהו סמלי או בקלישאה. אנו מדברים על ממש "לבקר" דרך נשמתנו בבית המקדש של מעלה ולבצע שם את אותם תהליכים שיכלו להיעשות בבית המקדש של מטה! רק שהתהליכים מוגבלים לרובד הפנימי וההשפעה החיצונית והמוחשית שלהם אינה מורגשת.
אז מה שנעשה השבוע בתרגילים יהיה לתרגם את המילים האלה להצעות לעבודה תודעתית רוחנית יום יומית. בכל יום נעסוק בתחום אחר שקשור לחיי היום יום, ונראה כיצד ניתן להאיר בו את נשמת המקדש. המטרה בתרגילים היא בעיקר לטעום ו"לפתוח את הראש" לצורת החשיבה הזו, ולהתחיל לראות את העולם באמצעות המשקפיים האלה.
לאורך השנה התרגילים האלה יורחבו לכדי סדרות שלמות עם תהליכים מלאים שכל אחד מהם יקח ערוץ עבודה אחד, יעמיק בו ויסייע לתרגל אותו לצורך הטמעה והפנמה של התהליך.
*התפילה כמסע*
התלבטתי עם איזה רעיון מעשי להתחיל והחלטתי להתחיל עם רעיונות המופיעים בספר "עד אמצא מקום". באחד המאמרים בספר ישנה הצעה לראות את התפילה כביקור במקדש. על פי פנימיות התורה, חלקי התפילה מסודרים בסדר עולה מבחינה רוחנית. זאת החל משלב הקרבנות, פסוקי דזמרא, קריאת שמע והשיא – תפילת עמידה. המשך התפילה הוא בסדר יורד (אשרי-ובא לציון, שיר של יום, פיטום הקטורת).
המבנה הזה מקביל לרעיון העליה לרגל הכוללת מספר שלבים. בהתחלה האדם עוזב את ביתו ומתחיל לנוע לכיוון ירושלים. לאחר מכן הוא נכנס להר הבית, ובסופו של דבר – מגיע לבית המקדש ואז מקריב בו את הקרבן. ביום כיפור, הכהן הגדול ממשיך את התנועה הזו וכנציג של כל עם ישראל נכנס עוד פנימה אל הקודש ומשם לקודש הקדשים, בעמידה לפני ה'.
הרמב"ם בפירושו למשנה (ברכות ד) מסביר מהי כוונת הלב בתפילה: "יְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ – שֶׁיְּחוֹנֵן דַּעְתּוֹ וְיָשִׂים בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁהוּא כְּנֶגֶד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים". רעיון זה מקבל חיזוק במקורות רבים נוספים, מעולם ההלכה והחסידות. כלומר יש לנו אפשרות בתפילה ממש להגיע ל"קודש הקדשים של מעלה" ולעמוד שם לפני ה'!
יש מקום רב להאריך בפירוט ותרגול של הרעיון ואנחנו נעשה זאת בע"ה במהלך חודש טבת, אבל בינתים אני רוצה להזמין את עצמי ואותנו, לנסות את הרעיון הזה לפחות פעם אחת: נשים לעצמנו תזכורת לעשות הכנה לתפילה. לפני התפילה נעצור רגע ונדמיין כיצד אנו נערכים לעזוב את ביתנו ולצאת למסע העליה לרגל. ננסה להשאיר "בבית" את המחשבות על עיסוקי היום יום. בכל שלב בתפילה נדמיין כיצד אנו מתקרבים יותר ויותר, וממש רואים את המקדש בנוי. לקראת תפילת עמידה נדמיין כיצד אנו ככהן הגדול הלוקח בידיו את צנצנת הקטורת ואת מחתת הגחלים, נכנס לקודש הקודשים, מקטיר שם את הקטורת ועומד לפני ה', כאשר עמוד הענן של הקטורת יוצר את המסך המאפשר את ההתגלות בבטחה. (לקראת יום כיפור נעמיק בע"ה בלימוד והתבוננות בפרטי הפרטים של סדר כניסת הכהן הגדול לקדש הקדשים).
כאמור זוהי רק טעימה ואשמח לשמוע מה דעתך עליה והאם יצא לך לנסות אותה… בשולי הדברים אוסיף שהיום ראש חודש אב. חודש אב הוא מזל אריה והוא מגיע ממש בשיא הקיץ, ואיתו הבשלה של הפירות. זו אמורה להיות תקופה של שמחה עצומה והנאה מהשפע העצום שנותן הטבע. אך כאשר מתעלמים מהחיבור של המציאות לשורש הרוחני שלה – נשמת המקדש, השפע הופך לפשע והענג לנגע, וכמו תאנה בשלה מידי שלא נקטפה בזמן והיא נופלת ומתנפצת על הקרקע, כך כך השמחה של החודש נופלת ונחרבת יחד עם המקדש.
זהו סיפורו של חודש אב שהפך להיות חודש של האבלות הכי גדולה, במקום חודש של ההנאה הכי גדולה. הלכות ימי בין המיצרים שמגבילות את ההנאה והשמחה שלנו בימים אלו, ממחישות לנו במתי מעט את הפוטנציאל הגדול שבמקום להתממש – התרסק.
נתפלל שחודש אב יחזור עוד השנה להיות חודש של שמחה!
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate