בתרגילים האחרונים למדנו קטעים מ"המספד בירושלים" – נאום מכונן שנשא הרב קוק לאחר פטירת הרצל, ביפו. בנאום זה הרב קוק מצביע על הטרגדיה של הפיצול בין המחנה הפועל מכוחו של "משיח בן יוסף" לבין המחנה הפועל, או אולי יש לומר מחכה, להופעתו של "משיח בן דוד". פיצול זה הביא לכך שהתנועה הציונית בחרה שלא לקבל הכוונה מספקת מאנשי התורה, מה שיצר סכסוכים רבים שהביאו לפטירתו בטרם עת של הרצל, המנהיג הראשי של תנועת "מחנה בית יוסף". חוסר ההרמוניה בין שתי התנועות לא יכול להימשך לנצח, ובסופו של דבר התנועה הלאומית של עם ישראל חייבת לנוע בכיוון החזון היהודי המקורי, ולא יכולה להישאר בגדר של "עם ככל העמים". השינוי הזה שיהיה חייב להגיע בנקודת זמן כלשהי, הוא בחינת מותו של משיח בן יוסף עליו נרמז בפסוקים החידתיים בספר זכריה יב אותם ראינו. עד כאן סיכום תמציתי של דברי הרב קוק אותם ראינו.
כעת עלינו לשאול – מה בעצם הכוונה במונח "מותו של משיח בן יוסף"? האם מדובר על אדם מסוים או על תופעה? האם מדובר באירוע חד פעמי או בתופעה חוזרת? והשאלה העיקרית – האם המוות הזה הוא בלתי נמנע או שניתן "להציל את משיח בן יוסף"?
מי שעסק בנושא זה כסוג של "מפעל חיים" הוא חנן פורת ז"ל, והדברים כונסו לאחר פטירתו בספר מומלץ מאוד בשם "לעץ אחד", אשר נעזרתי בו מאוד לצורך הכתיבה.
נתחיל דווקא מהסוף. הפרקים האחרונים של ספר יחזקאל מלאים בנבואות המתארות את תהליך הגאולה. אמנם יחזקאל התנבא לאחר חורבן בית ראשון אך רוב ככל הנבואות לא התגשמו במלואן סביב בית שני ועל כן "נדחו" לתקופת בית שלישי, היא התקופה שלנו. (בנבואות אלו ובסיבות להחמצת הגאולה השלימה בבית שני, ניגע בסביבות פורים ופסח). אחת הנבואות המרכזיות ביותר היא הנבואה העוסקת באיחוד ההרמוני בין "עץ יוסף" ל"עץ יהודה". זוהי בעצם התשובה, או התיקון השלם, לשאלת המתח, שלא לומר ההתנגשות, בין "בית יוסף" ל"בית יהודה", שכפי שראינו חורז את כל ההיסטוריה היהודית מאז ימי האבות ועד ימינו אנו! נקרא פסוק אחד מהנבואה וננסה להבין כיצד יתרחש הנס הזה (יחזקאל לז, יט): "הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי". ישנם הסברים רבים ל"נס" הזה, אך נראה שההסבר הפשוט הוא ההסבר החקלאי: נשים לב שה' אומר שהוא יתן את "עץ יהודה" *על* "עץ יוסף". תהליך זה נקרא בעולם החקלאות "הרכבה". ההרכבה מאפשרת לקחת עץ מזן חזק אך שיש לו פירות שאינם משובחים והוא נקרא "כַּנָּה", ולהרכיב לתוכו ענף מזן אחר שהוא חלש יותר אך פירותיו מתוקים, והוא נקרא "רוכב". התוצאה היא למעשה זן חדש, שיש בו את העוצמה והחוזק של הכַּנָּה, אך שומר על איכות הפירות המשובחים של הרוכב!
ולאחר שהבנו את המשל המעט מורכב, נחזור אל הנמשל – המתח בין "בית יוסף" ל"בית יהודה" (או בין "משיח בן יוסף" ל"משיח בן דוד") לא ייפתר באמצעות היעלמותו חלילה של אחד המחנות! נזכור שאמנם עשרת השבטים גלו ונעלמו בשלב זה מההיסטוריה הישראלית, אך המהות ה"יוספית" נשארה ומופיעה בתוך שבט יהודה, ע"י אנשים שממשיכים לפעול ברוח המשיחיות של בית יוסף. (כפי שהרב קוק פירש את הופעת התנועה הציונית, לדוגמה). עיקרון זה ישאר לעד, כלומר גם אם נניח שהיה אפשר לדמיין שמגזר מסוים "ייעלם" ביום מן הימים, עדין המתח בין "בית יוסף" ל"בית יהודה" ישאר בתוך המגזרים הקיימים, הוא פשוט יופיע בצורה קצת שונה. אם כך, הפתרון הוא לא היעלמות של אחד הצדדים חלילה, אלא שכל צד יזדהה עם מקומו שלו ומצד שני – יעריך, יכבד, יוקיר ויודה לצד השני על מקומו שלו.
נחזור למשל העץ – אם נתבונן על הזן החדש שנוצר באמצעות החיבור בין הכַּנָּה לרוכב, ונשאל מי מהם יותר חשוב להצלחתו, מה תהיה התשובה?
כמובן ששאלה זו אינה מתחילה! הרוכב ללא הכַּנָּה יהיה עץ חלש שלא יחזיק לאורך זמן וממילא לא יהיה קיום לפירותיו. ואילו הכַּנָּה ללא הרוכב יהיה עץ חזק אך פירותיו לא מביאים תועלת! עץ הכַּנָּה צריך להיפתח ולקלוט לתוכו את הרוכב, ואילו הרוכב צריך להרגיש ביטחון להשתרש מחדש בסביבה החדשה ולהצמיח את פירותיו מתוך הסתמכות על האנרגיה החומרית המגיעה מעץ הכַּנָּה! עם הזמן, מקום החיבור יתאחה, ושני העצים יהפכו להיות עץ אחד "מושלם", בדיוק כמו שבגוף יש את היד ויש את הראש וכל איבר מבין את תפקידו.
המסקנה מנבואה זו היא שבסופו של דבר, *גם לבית יוסף ולמשיח בן יוסף יש קיום נצחי בעם ישראל!* ממילא אנו מבינים ש"עוד יוסף חי", ואין באמת אפשרות של מוות מוחלט שלו, שהרי נבואה טובה זו חייבת להתגשם וטרם התגשמה עד כה.
אבל כעת אנו נמצאים בסתירה עם הפסוקים בזכריה המתארים מספד כבד וכפול, עליהם אמרה הגמרא שהם רומזים למותו של משיח בן יוסף!
אז האם משיח בן יוסף ימות או לא?
עם השאלה הזו נפתח את התרגיל הבא….
לסיום, תרגיל זה מוקדש לזכרם של שני אנשים שזהו יום פטירתם. המפורסם שבהם הוא הרבי האחרון של חב"ד, ר' מנחם מנדל שניאורסון, שהקדיש את חייו לקידום הגאולה והופעת המשיח. השני הוא סבי שאני קרוי על שמו, יוסף קרסנטי ז"ל, אשר היה מהנדס ובנה דגם של אולם הכניסה להיכל בית המקדש, בהדרכת רב הכותל, הרב גץ זצ"ל. דגם זה המדגים את המבנה ההנדסי הפלאי של האולם, ניצב כיום בישיבת עתניאל, בה למדתי. יהי זכרם ברוך.
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate