בתרגילים האחרונים ציירנו ציור דימיוני על האפשרות לבנות את בית המקדש לא מתוך מלחמת עולם אלא להיפך – מתוך חתירה למרכז של שלום עולמי שימנע את הצורך מיישוב סכסוכים בצורה אלימה.
בנוסף התייחסנו למלחמה המתרחשת ממש בזמן כתיבת שורות אלו, בין ישראל לאיראן. ודווקא על רקע האירועים האלה, שלפתע מערערים את הביטחון הקיומי ומחזירים אותנו להילחם על הדבר הכי בסיסי – החיים, נשאלת השאלה האם מה שחסר לנו עכשיו זה לדבר על בית המקדש? אולי עלינו להתמקד בחיזוק מערכת הביטחון? חיזוק המורשת היהודית ושמירת השבת? תיקון מערכת המשפט? עידוד עליה? צדק חברתי? סגירת פערים? חינוך? תאונות דרכים? איכות הסביבה?.. כל כך הרבה נושאים חשובים וקיומיים שהם אולי קומה הכרחית לפני שאנחנו "רצים" לקומות גבוהות ואולי פחות נגישות וידועות לנו?
זוהי שאלה חשובה מאוד ואנו ננסה לענות עליה לעומק בע"ה.
נחזור רגע אל ההתחלה. כבר הגר"א שהנחה את תלמידיו לעלות לארץ ולהתחיל ב"אתערותא דלתתא" ליישוב ארץ ישראל וקידום הגאולה (כפי שהארכנו לתאר בסדרה שעסקה ב"ציונות מקדשית" במהלך חודש אייר), הנחה אותם שלא "להתעסק" עם בית המקדש, אלא רק עם יישוב ארץ ישראל. אם נחזור לתפילת מוסף של שבת המשמשת לנו כמעין "מפה" כללית של הגאולה – בשנים שעברו עד להקמת המדינה, ההשתדלות היתה לקדם את קיבוץ הגלויות, כפי שכתוב – "שתעלנו בשמחה לארצנו". לאחר הקמת המדינה, החל השלב של ביסוס הריבונות והביטחון בארץ, שלב שהגיע לשיא ההגשמה שלו במהלך מבצע מוקד במלחמת ששת הימים, וכך הוגשמה התפילה "ותטענו בגבולנו". הסברנו שיחד עם זאת, באותה מלחמה ממש, נפתח גם השלב השלישי בתהליך הגאולה עליו אנו מתפללים "ושם נעשה לפניך קרבנות חובותינו", בעת שכבשנו את הר הבית. ועדיין, האם זה שנפתח השלב השלישי אומר שזה הדבר הכי דחוף כעת, להתחיל לקדם את בניית בית המקדש?
כדי לענות על כך, נתבונן בתהליכים שעברה החברה הישראלית מאז מלחמה זו, בזמן שהיא לא היתה ממוקדת בבניית המקדש. במקום הודיה וענווה, נוצרה תחושה של "כוחי ועוצם ידי" שהביאה לשאננות מסוכנת. זו בתורה התנפצה לרסיסים במלחמת יום הכיפורים, וככה חזרנו אחורה להילחם על "ותטענו בגבולנו". מאז ניתן לומר שבאופן כללי, למדינת ישראל יש קושי לנצח באופן מובהק בכל מלחמה שהיא. כמובן היו למלחמה הזו עוד השפעות עומק רבות אך אין זה המקום לנתח אותן.
אז מה קרה כאן בעצם? מדוע לא הופקו לקחים ממלחמת ששת הימים ומהשאננות שאחריה, ולא חזרנו לתפיסת הניצחון שעמדה בבסיס המלחמה?
ניתן להסביר זאת שכאמור עד מלחמת ששת הימים היה חזון משותף ברור מאוד לכל עם ישראל היושב בציון – הבטחת קיומה הריבוני, הבטחוני והכלכלי, של המדינה שזה עתה נולדה. מרגע שהוגשם חזון זה, למעשה נוצר ואקום תודעתי. מהו החזון המשותף המאגד אותנו כעת? עבור מה נכון להילחם ולמסור את הנפש ברמה הפרטית והכללית? אמנם, כפי שהסברנו באריכות, היה לנו "בארון" חזון מקדשי – לאומי, רוחני ואוניברסלי, ברור מאוד בן 2,000 שנה שרק חיכה להגשמה. אך התודעה של רוב העם וממילא של מנהיגיו עוד לא היתה בשלה, ולכן התנערו למרבה הצער מחזון זה בשאט נפש. וכפי שכתב שלמה המלך בספר משלי כ"ט: "בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם".
החזון הוא כמו מצפן שמורה את הדרך ומאפשר להתמודד בצורה נכונה עם האתגרים שהם חלק בלתי נפרד מהתהליך. ללא חזון ברור המאחד את העם כולו, האתגרים אותם מנינו הופכים להיות סלעי מחלוקת בין קבוצות שונות בעם, והתחושה היא של סירה שכל אחד חותר לכיוון אחר וכך היא מסתובבת במקום, ולא מתקדמת לכיוון אחד ברור, מאחר ואין יעד שאפשר לחתור לכיוונו.
במקום זאת, החזון *האמיתי* של בית המקדש השלישי, (להבדיל מחזון מדומיין שמופיע כאשר לא לומדים את הנושא לעומק), מציב חזון ייחודי המשלב בין חירות לבין זהות, בין דאגה לקיום הלאומי, לבין בשורה אוניברסלית של שלום וצדק, כפי שאנו מאריכים לתאר לאורך השנה כולה.
הצבת חזון המקדש במקום מרכזי בתודעה שלנו, *אין פירושה* שזה *בהכרח* הדבר שעלינו לעשות כאן ומיד. בוודאי שיש להכשיר את הלבבות, הן בעם ישראל והן מחוצה לו, ויש לעשות את התהליך בצורה הדרגתית (אם כי אנו כמובן פתוחים ומייחלים לקיצורי דרך…). אבל הידיעה שלשם אנו חותרים, שיש סיבה עמוקה ומשמעותית להיותנו כאן, יכולה לתת כח, משמעות, עוצמה, אורך רוח ואחדות אמיתית לעם ישראל.
ואם הדברים נשמעים מופרזים ולא מציאותיים, עלינו להאמין יותר בסגולה ובקדושה של עם ישראל, וביתר שאת לאחר שהיא התגלתה בעוצמתה הרבה מאז פרעות שמחת תורה תשפ"ד. כאשר אנו שוכחים את החזון הזה, אז באים אויבים "קשים כהמן" ומזכירים לנו את הנקודה שסביבה סובב הכל, נקודת ירושלים והמקדש. לא סתם הם קראו למלחמה "טופאן (מבול) אל-אקצה" ובתרגום ליהודית נוכל לקרוא לזה "מלחמת המקדש".
לסיכום, איננו יודעים באיזה שלב בתהליך הגאולה יוכשרו הלבבות להתחיל *כאומה* להצהיר על כוונתנו לבנות את בית המקדש, ואף להתחיל בפעולות המעשיות לשם כך, והמקורות מאפשרים כיוונים שונים ומנוגדים שלא לדבר על הפרשנויות השונות. מה שברור הוא, שהצבת חזון המקדש כחזון מאחד, מאגד וממקד, היא הכרחית דווקא עכשיו, ומתוקף החזון הזה נוכל לקבל בהירות ועוצמה להתמודד עם כל שאר האתגרים העומדים לפתחנו!
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate