בתרגילים האחרונים התחלנו לעסוק בשאלה כיצד ניתן לדמיין אפשרות שבה נתקדם באופן מעשי להקמת המקדש השלישי, במציאות שבה כל פעולה הקשורה להר הבית עלולה לכאורה להצית מלחמת עולם. אמרנו שהשלב הראשון הוא קודם כל הפנמה פנימית שלנו כעם ישראל את שליחותנו האוניברסלית וייעודנו הלאומי – להופיע בעולם את האפשרות של השראת השכינה האלוקית בתוך מציאות חומרית של עם בארצו, דבר שיביא כמובן בסופו של דבר לשלום עולמי כפי שמובטח בנביאים. כאשר המסר הזה יחלחל מעלה אל שכבת ההנהגה, הוא יתחיל גם להיות מבוטא בקול ביחסי החוץ שלנו. בשלב זה עוד לא מדובר על נקיטת פעולות אלא רק על העברת מסרים "עם מנגינה אחרת".
כיצד יגיב לכך העולם? מה יקרה בעקבות השינוי הזה? אלו שאלות שקשה מאוד לענות עליהן, במיוחד שאנו נמצאים בתקופה בה שינויים עולמיים מתרחשים במהירות מסחררת. כפי שאמרתי, ניתן לצפות שאלו יהיו תהליכים ארוכים של שינוי תודעה וגמילה מהרגלים ישנים, אך גם ייתכנו קיצורי דרך תודעתיים שלא ניתן כרגע אפילו לדמיין אותם, כפי שאכן ראינו בשנים האחרונות. במקביל לשינוי מנגינת המסרים, ניתן להתחיל בהכנות מעשיות, רוחניות והלכתיות לקראת תהליך ההקמה, הן בצורה מוסדית (כמו למשל "מכון המקדש") והן בצורת יוזמות פרטיות מהשטח (כמו היוזמה לבניית דלתות וכן אריחים לחיפוי להיכל ע"י האומן בניהו דיין צדק. למידע נוסף חפשו "שלב נוסף בדרך לבית מקדש: דלתות ההיכל כבר מוכנות").
ככל שעם ישראל כגוף לאומי ריבוני ידבר על החזון של מרכז שלום וצדק עולמי, ועל בשורה של התחדשות רוחנית ויצירת קשר וחיבור בלתי אמצעי בין האנושות לבין הבורא, כך ניתן לשער שעוד ועוד מדינות יבקשו לתמוך במהלך, ויתחילו לשלוח תרומות של זהב וכסף לבניית המקדש, כפי שכבר נעשה בעבר (חפשו "משלחת מפפואה הביאה קילו זהב לבית המקדש"). מנגד, יתכן מאוד שנראה גם התגברות של התנגדות, לפחות בשלב ההתחלתי, של מדינות מוסלמיות. ואולם, אם נהיה כנים, הרי שבשנה שבה הדברים נכתבים אנו כבר יודעים שהרצון להשמיד את עם ישראל לא הפסיק לרגע אחד, והאויבים ניצלו וינצלו כל הזדמנות על מנת לממש את חזונם. הם לא זקוקים לסיבה או תירוץ מיוחדים, הם רק זקוקים לפירצה שתאפשר את זה. וכאן אנו מגיעים לתורף העניין.
המאבק העיקרי כיום הוא לא מאבק צבאי אלא מאבק תודעתי, על שאלת השייכות, הצדק והחזון! לכן, ככל שעם ישראל יפגין יותר ביטחון ובהירות בנוגע לשייכות שלו לארץ הזו, ובמיוחד לאיזורים המקודשים יותר שלה, וככל שתתבהר לו תמונת החזון הרוחני האוניברסלי, כך תגדל יכולת העמידה אל מול כל ניסיון החלשה צבאי או דיפלומטי!
יתירה מזו, הנכונות להילחם בעם ישראל ולהפעיל כנגדו טרור חלילה, לא נובעת מייאוש מהמצב כפי שיש המנסים לטעון, אלא להיפך – מהתקווה להגשים את החזון הדתי-מוסלמי של השמדת מדינת היהודים! ממילא, כל התחזקות בחזון הדתי ההפוך – של מדינה יהודית המאירה לעולם כולו, וביטוי מעשי של חזון זה באמצעות החלת ריבונות אמיתית על כל שטחי ארץ ישראל ובמיוחד בהר הבית, רק תחליש את המוטיבציה והנכונות להילחם ולהפעיל אלימות. ולכן זהו אחד השלבים הראשונים והחשובים בדרך!
ייתכן שהתהליך יעבור דרך מאבק כזה או אחר, צבאי או דיפלומטי, וייתכן שלא. תמונת החזון שאני מצייר לסוף התהליך היא שהערבים בעצמם הולכים ומפרקים את כיפת הזהב אשר שמרה על המקום המקודש ביותר ליהודים במשך כ-1500 השנים האחרונות. על עצם קיומו של מבנה זה אנו צריכים להודות, מאחר וללא מבנה זה לא היינו יכולים לזהות את מקום קודש הקודשים. הזהב והאבנים של המבנה הם בבחינת "תשמישי מצווה" ממש כמו תיק של תפילין, וראוי לעשות בהם שימוש עבור מצווה אחרת, ועל כן קל לדמיין שהזהב הזה ייתרם לטובת הקמת המקדש השלישי!
הציור הזה הוא כמובן פרי דימיוני, אך הוא נסמך על מקורות שונים ופסוקים המתארים שאומות העולם יביאו כסף וזהב לירושלים. כמובן אין לי דרך לדעת האם זה מה שבאמת יהיה, מה שחשוב לי להדגיש בתיאור הזה הוא שהתסריט שאומר "הקמת המקדש תגרום בהכרח למלחמת עולם שלישית" נובע מתפיסה לא נכונה של מהו בית המקדש, מהו החזון והייעוד של עם ישראל, ומה הסיבות האמיתיות שגורמות למאבקים הנוכחיים. ייתכן שתהיה מלחמה גדולה וייתכן שלא, ייתכן שהערבים יפרקו את כיפת הסלע ויתרמו את הזהב להקמת המקדש, וייתכן שלא. מה שבטוח הוא שמדובר בתהליכים עמוקים ושהמציאות יכולה לעלות על כל דימיון. יש להטיל ספק במוסכמות חברתיות ולהתבונן על המהות והתכלית של עם ישראל. הקמת בית המקדש היא לא שאלה של האם, אלא שאלה של מתי. ההבנה שמדובר דווקא במרכז של שלום וצדק שיאחד תחתיו את האנושות כולה, פותחת לנו את האפשרות לצייר תסריטים נוספים ולהתפלל שהגאולה תתרחש דווקא ברחמים.
לסיום, סדרה זו נכתבה כאמור במהלך שנת תשפ"ד, תוך כדי מלחמת חרבות ברזל, ונערכה מחדש בשנת תשפ"ה, במהלך המערכה אל מול איראן ואי אפשר שלא להתייחס לכך. מצד אחד יש תחושה מאוד חזקה באויר שהתהליכים שאנו רואים בעיננו הם אירועים בסדר גודל תנ"כי שללא ספק קשורים לתהליך הגאולה ומאיצים אותה בצורה משמעותית. מצד שני, בהיותנו בתוך האירועים עצמם אין לנו פרספקטיבה של זמן שתאפשר להתבונן עליהם "מלמעלה" כדי לנתח מה בעצם קורה מבחינה רוחנית. אבל למען האמת, בנקודת הזמן הזו יש לנו כעם השפעה על מה תהיה המשמעות הרוחנית של האירועים האלה! נזכיר שוב את הגמרא האומרת שהקב"ה ביקש לעשות את סנחריב גוג ומגוג, ואת חזקיהו למלך המשיח, אך זה לא קרה מאחר ו"לא אמרו שירה". זה אומר שאירוע היסטורי מסוים יכול לקבל משמעות רוחנית כזו או אחרת על פי האופן בו נגיב אליו!
באופן דומה ראינו בנוגע למלחמת ששת הימים, שהיה לה את הפוטנציאל להיות נקודת המעבר לתקופת המקדש, אך הפוטנציאל הזה נדחה כי עם ישראל לא היה בשל לזה.
אם כך, הדבר החשוב ביותר הוא "לומר שירה". קודם כל להכיר בכך שהקב"ה עושה לנו ניסים גלויים מול העינים, ולהודות לו בצורה אישית, ובתקווה – גם לאומית. הנה דוגמא מוחשית לנס מופלא שהתרחש במהלך התקיפה שפתחה את המלחמה מול איראן, באופן שגרם אפילו לראש הממשלה להכריז בקולו ש"הסיעה הכי גדולה היא הסיעתא דשמיא". מספר חבר הקבינט השר אריה דרעי, שדבר התקיפה התגלה ונודע לאיראנים כשעתיים לפני התקיפה עצמה, כשהמטוסים כבר היו באויר. ניתן לשער את עוצמת החרדה בקרב העוקבים בבור הפיקוד והשליטה, האם אלמנט ההפתעה ייהרס? האם המלחמה תתחיל ברגל שמאל? האם חלילה יקרה משהו לטייסים? והנה מה שקרה בפועל הוא שכל בכירי הביטחון האיראנים שהיו מיועדים להפצצה, עזבו את בתיהם והתכנסו כולם במקום אחד שכמובן הופצץ וכולם חוסלו… וכך יצא שיעדי המבצע הושגו מעל ומעבר למצופה, ומתוך הצרה והמצוקה נוצרה דווקא ישועה גדולה.
מתברר שלמאבק עם פרס (היא איראן) יש תפקיד משמעותי בתהליכי הגאולה, עם או בלי קשר לנושא של מלחמת גוג ומגוג. וכך כותב המדרש בילקוט שמעוני (ישעיהו פרק ס’): אמר רבי יצחק: שנה שמלך המשיח נגלה בו כל אומות העולם מתגרים זה בזה. מלך פרס מתגרה במלך ערביא (אחת ממדינות ערב – לא ידוע), והולך מלך ערביא לאדום (יש המסבירים שזו ארה”ב בימינו) ליטול עצה מהם. וחוזר מלך פרס ומחריב את כל העולם כולו. וכל אומות העולם מתרעשים ומתבהלים ונופלים על פניהם ויאחוז אותם צירים כצירי יולדה. וישראל מתרעשים ומתבהלים ואומרים להיכן נלך ולהיכן נבוא?! ואומר להם [הקב”ה]: בני אל תיראו, הגיע זמן גאולתכם, ולא כגאולה ראשונה (של מצרים), כך גאולה אחרונה. כי גאולה ראשונה היה לכם צער ושיעבוד מלכיות אחריה. אבל גאולה אחרונה, אין לכם צער ושיעבוד מלכיות אחריה [כי זו כבר הגאולה השלימה]. בנקודת הזמן שבה נערכים הדברים אנו לא יודעים לומר מה ילד יום, והאם וכיצד המדרש הזה יבוא לידי ביטוי מעשי. מה שאנו יודעים זה שהקב"ה ברחמיו יכול לתת פרשנות של רחמים אם נהיה ראויים לכך, ועל כך עלינו להתפלל בכל יום!
ייתכן שדווקא עכשיו עולה השאלה – האם במצב שבו אנו במלחמות קיום, מה שאנחנו צריכים לחשוב ולדבר עליו זה באמת בית המקדש? אולי עוד לא הגיעה השעה, ועלינו לייצב קודם כל את המלכות ולחזק את קיבוץ הגלויות, לפני שנדבר על הקומות הבאות בתהליך הגאולה? האם זהו הדבר שיוכל להשפיע על המשמעות הרוחנית שתינתן לאירועים האקטואליים?
לשאלה זו נתייחס בתרגיל הבא.
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate