בתרגיל הקודם ראינו את הרעיון הכללי של שתי מצוות ביכורי הכלל – ביכורי השעורה למחרת הפסח במנחת העומר, וביכורי החיטה ביום שבועות במנחת "שתי הלחם", לעומת ביכורי היחיד אותם מביאים משבועות ועד סוכות.
כפי שרמזנו, מנחת שתי הלחם היא מנחה מיוחדת ביותר. נמשיך לעיין בפסוק הבא: מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה'.
מפסוק זה אנו לומדים מספר דברים: החיטה צריכה להגיע מארץ ישראל ("מושבתיכם"), את המנחה יש להניף ולא להקריב ("לחם תנופה"), המנחה צריכה להגיע בצורה של שני לחמים, יש לנפות את הקמח ולקחת את החלק המובחר ("סלת"), מדובר בביכורים – כלומר זו המנחה הראשונה המוקרבת מחיטה של השנה החדשה, אבל ללא ספק הנקודה הייחודית ביותר היא היות המנחה הזו חמץ – "חָמֵץ תֵּאָפֶינָה".
כדי להבין עד כמה מדובר בהלכה יוצאת דופן, אנחנו צריכים לזכור שבמקדש יש כלל מאוד ברור – חמץ לא עולה על גבי המזבח! דבר זה מפורש בתחילת ספר ויקרא, בפרק ב: כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ, כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לה'. בפסוק מפורש שאסור לעשות מנחה חמץ, ואין להקטיר על גבי המזבח חמץ ו"דבש", עליו נדבר בהמשך. אם כך, כיצד יתכן שביום הכל כך חשוב של שבועות, לאחר כל ספירת העומר, אנחנו מביאים מנחת חמץ?? על כך עונה הפסוק הבא: קָרְבַּן ראשית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה', וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ. החמץ והדבש יבואו אך ורק כ"קרבן ראשית", כלומר קרבן שהוא ביכורים. ועדיין – הם לא יעלו על גבי המזבח! אם כך, כיצד נקיים את הפסוק "תקריבו אותם לה'"? על כך עונה הפסוק שראינו לגבי שתי הלחם – מדובר ב"לֶחֶם תְּנוּפָה", לחם אותו מניפים על יד המזבח, ודבר זה נחשב כהקרבה לה', אך הלחם הזה לא עולה *על גבי* המזבח, ואינו מוקטר כריח ניחוח לה'.
מה המשמעות של הקרבת החמץ דווקא בשבועות, כאשר בכל השנה כולה אנו מקפידים שלא יעלה חמץ על המזבח כלל? את מערכת היחסים שלנו עם החמץ התחלנו בפסח. מבחינה הלכתית, אין אח ורע לעוצמת האיסור של חמץ בפסח. החובה להשבית אותו לחלוטין מהבית, בל ייראה ובל יימצא, העובדה שחמץ בפסח לא מתבטל אפילו באלף ולכן יש להכשיר את כל הכלים, המטבח וכו'… אין ספק שבפסח אנחנו מגיעים לקצה החומרה ההלכתית ביחס לחמץ. מבחינה רוחנית ומוסרית אנו רואים את החמץ כמסמל את היצר הרע או את החומריות, ומשתדלים להתנתק ממנו. אז מה קורה בשבועות? איך ייתכן שאחרי 50 יום של עבודה רוחנית ותיקון המידות בספירת העומר, דווקא עכשיו מופיע החמץ??
אלא שכעת אנו יכולים להתבונן באור חדש על מהות החמץ וההרחקה ממנו. כזכור בשביל להכין לחם בעת העתיקה נדרש להשתמש במחמצת ולעבור תהליך שהיה לוקח כמה שעות. לחם המחמצת הוא ביטוי להשתרשות, ליציבות ולשפע. כאשר האדם מביא מנחה לה' בבית המקדש, ואין זה משנה אם בפסח או בשנה כולה, הוא אמור להביא אותה ממקום של התבטלות וענווה כלפי הבורא, ולא ממקום שמדגיש את היכולות, ההישגים והשפע שלו, שהרי הם נתנו לו ע"י הבורא עצמו! ואילו האדם מצד עצמו אין לו כלום, מלבד היותו גוף ונשמה המעורבבים יחד, ממש כפי שהמצה אין לה שום תוספת מלבד היותה קמח ומים המעורבבים יחד. בפסח אנו מרחיבים את העמדה הזו גם אל מחוץ למקדש, אל הבית הפרטי. ראינו שבהקרבת קרבן הפסח בעצמו כל בית מישראל הוא בחינת מקדש וכל אדם הוא בחינת מזבח, וממילא אין להעלות לשם חמץ… והרעיון ממשיך לאורך כל הפסח. אנו פותחים את השנה בבניית עמדת המוצא הנכונה המזכירה לאדם שכל מה שיש לו – זה מהבורא, ולכן בפסח אנו אוכלים את המזון המסמל את הקיום המינימלי, הארעי, הנוודי – המצה.
אך לא זוהי המטרה ולא התכלית! התורה לא מציירת אידיאל של התנזרות מחיי החומר, להיפך. המטרה היא לבנות חיים של קידוש החומר והעלאתו לשורשו באמצעות המקדש. זוהי עבודה רגישה ומורכבת, כי כאשר אנחנו לא מתנזרים מהחומר אלא שואפים למצוא את נקודת הקודש שבו ולקשר אותה חזרה אל שורשה, אנו עלולים בקלות ליפול להשתעבדות להנאות החומר או לתחושת "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה". זו הסיבה שהחמץ יכול לבוא דווקא כקרבן ראשית, כי כאשר מביאים את הראשית כמנחת ביכורים אז בעצם אנו אומרים – זה שלך, הכל ממך, אנחנו רק משתמשים ב"שיריים" אותם אנו מקבלים ממך במתנה. בתודעה כזו אנו יכולים להביא את החמץ כמנחה בלי החשש מהסכנות הטמונות בשימוש בחמץ.
דבר זה מתרחש דווקא בשבועות, לאחר התהליך הארוך שעברנו שהתחיל בהשבתה המוחלטת של החמץ, המשיך בתיקון המידות לאורך כל ספירת העומר, וכעת ניתן להגיע ליום שבו עם ישראל יכול להביא את העולם כולו לתיקונו, ואפילו את החמץ. החמץ מסמל כאן את התהליך השלם, ורק לאחר שעברנו את השלבים כולם אנחנו יכולים להגיע להעלאת החמץ. נדגיש שוב – העלאת החמץ התבצעה באמצעות פעולת הנפה, אך לא כהקטרה על גבי המזבח. אז מה כן עלה על המזבח יחד עם שתי הלחם? גם כאן מצפה לנו הפתעה מעניינת, עליה נתבונן בתרגיל הבא בע"ה.
בנוסף למנחת שתי הלחם בשבועות, ישנו קרבן נוסף המשלב את החמץ – והוא קרבן התודה שאיתו מביאים 30 לחמי מצה ו10 לחמי חמץ. התודה מגיעה כסיום לתהליך הכולל 4 שלבים: האדם נכנס לצרה, התפלל, יצא ממנה וכעת הוא מגיע להודות. על פי הרב יואל בן נון, כל אחד מ-10 הלחמים של התודה מבטא שלב אחד בתהליך, כאשר לחם החמץ מגיע בסיום והוא כנגד שלב ההודאה וההלל על ההצלה ובעצם על התהליך כולו.
הלילה ניכנס למידת "הנצח שבמלכות". מידה זו מבטאת את הרעיון שעל האדם, להתבטל אל מול הנוכחות של הבורא המשפיע, ולא משנה מהי ההשפעה, והאם היא נתפסת כחיובית או שלילית. רעיון זה מגולם במתח בין המצה והחמץ. בפשטות המצה היא זו שמבטאת את הביטול הגמור אל מול הנוכחות האלוקית, ולכן במקדש אין מקום לחמץ, וכך גם במהלך הפסח בבית של כל איש מישראל, שמתעלה אז לבחינת בית מקדש מעט. אבל בשבועות אנחנו יכולים להגיע למדרגת ביטול גבוהה יותר – אפילו של החמץ, שמתבטל לא מתוך ההשבתה שלו, אלא מתוך ההתכללות שלו בעבודת המקדש באמצעות הנפתו ע"י הכהן.
כאמור מחר נתבונן במרכיבים נוספים ייחודיים מתוך קרבנות חג השבועות!
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate