אנו מתחילים את הסדרה שתעסוק בהכנה לחג השבועות. במבט ראשון נראה שניתן להתבונן על החג משתי נקודות מבט שונות מאוד – מצד אחד הוא נקרא "יום הביכורים" מה שנותן לו אופי חקלאי, ומצד שני על פי המסורת זהו יום מתן תורה במעמד הר סיני. הכפילות לכאורה הזו גורמת לכך שציבורים שונים יכולים לחגוג את היום הזה בצורה שונה מאוד, כאילו מדובר בשני חגים נפרדים – יש המתמקדים בלימוד תורה כל הלילה, ויש המתמקדים ברעיון הביכורים. בסדרה הזו ננסה להבין את היחס בין שתי נקודות המבט ובעיקר להבין מהי מהות החג לאור המקדש ואיזו עבודה רוחנית הוא מזמין אותנו לעשות.
נתחיל בהתבוננות בפסוקים העוסקים בחג. הפעם הראשונה שהחג מוזכר היא בספר שמות כג, שם מוזכר רעיון הביכורים פעמיים: שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה… אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר… וְחַג הַקָּצִיר *בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה* וְחַג הָאָסִף… רֵאשִׁית *בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ* תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ…
אז מה בעצם כתוב כאן? חג הקציר, הוא חג השבועות, הוא יום של "בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה", ולעומת זאת בהמשך הפסוקים יש מצווה שלא מקושרת באופן ברור לזמן מסוים והיא להביא לבית ה' את "ביכורי האדמה". מה ההבדל בין ביכורי "מעשיך" לביכורי "אדמתך"?
לפסוקים אלה יש מקבילה כמעט זהה לחלוטין מספר פרקים לאחר מכן, בשמות לד. שם הדברים מפורשים יותר: וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ *בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים.* כעת אנו מבינים בצורה ברורה מה הם "ביכורי מעשיך". החיטה היא הביטוי האולטימטיבי למעשה האדם. כידוע במסכת שבת ישנה רשימה של כל מלאכות העשיה האסורות בשבת. 11 מתוך ה-39 הן מלאכות הנקראות "סידורא דפת", מלאכות הנדרשות בשביל ליצור לחם, החל מזריעת החיטה באדמה. ללא זריעה לא יהיו חיטים, לכן כאשר אנו מדברים על "ביכורי מעשיך" הכוונה היא לביכורי החיטה.
אם כך, כעת עלינו להבין את המשך הפסוקים – אז מה הם ביכורי *האדמה* שאותם יש להביא לבית ה' בלי קשר לזמן מסוים? אמנם גם החיטה צומחת באדמה, אך החיטה לא תצמח באופן שמאפשר הפקת לחם ללא חרישה וזריעה מכוונים של האדם. לעומת זאת, ישנם גידולים שהאדמה מצמיחה מאליה, ללא התערבות של האדם. אלו כמובן פירות האילן. ממילא גם ברור מדוע יש להביא את הביכורים האלה למקדש בלי קשר לזמן מסוים, שהרי כל פרי צומח בזמן אחר.
אם כך, נסכם את שעולה *מפשט* הפסוקים. ישנם 3 סוגים שונים של ביכורי השדה: 1. ביכורי השעורה עליהם כבר דיברנו בפסח סביב נושא מנחת העומר, 2. ביכורי החיטה אותה יש להביא בשבועות, 3. וביכורי האילן שבינתים לא ראינו מה הזמן הקבוע שלהם.
המשנה במסכת ביכורים מתחילה לבנות את החיבור בין ביכורי האילן לבין שבועות: אֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים קֹדֶם לָעֲצֶרֶת (שבועות). אַנְשֵׁי הַר צְבוֹעִים (מקום באיזור ואדי קלט שבו הפירות מבשילים מוקדם) הֵבִיאוּ בִכּוּרֵיהֶם קֹדֶם לָעֲצֶרֶת, וְלֹא קִבְּלוּ מֵהֶם, מִפְּנֵי הַכָּתוּב שֶׁבַּתּוֹרָה (שׁמות כג) וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה:
אנו רואים שלמרות שלפי פשט התורה אין זמן מסוים להבאת ביכורי האילן, המשנה אומרת שאין להביא אותם לפני שבועות, אפילו אם הם הבשילו לפני כן, וזאת בגלל הפסוק שראינו שאמנם על פי המקבילה שלו מדבר על החיטה, אך משינוי הלשון ללשון כללית יותר ("ביכורי מעשיך") ניתן להרחיב שכוונתו לכל גידול שהוא.
כעת אנו מבינים שלחג שבועות יש שני היבטים של ביכורים – זמן הבאת ביכורי החיטה, והזמן ממנו אפשר להתחיל להביא את ביכורי האילן. אלא שישנו הבדל מהותי בין שני סוגי הביכורים האלו.
ביכורי החיטה (מצוות "שתי הלחם") כמו גם ביכורי השעורה (מצוות "מנחת העומר") הן בבחינת קרבנות ציבור, זו לא מצווה על כל יחיד אלא מצווה על כל ישראל. לעומת זאת מצוות "ביכורי האדמה" היא מצווה המוטלת על כל אחד מישראל, בבחינת קרבן יחיד. בתרגיל שנשלח בפסח על מנחת העומר הסברנו שהמהלך של ספירת העומר הוא מהלך של בניית הקומה הלאומית, ממצב של גילוי קדושת הגוף, המתבטאת בשעורה שהיא מאכל בהמה (מנחת העומר), למצב של גילוי קדושת הנשמה המתבטאת בהקרבת ביכורי החיטה שהיא מאכל אדם, בשבועות. הקרבת הביכורים מזכירה לאדם ולאומה כולה שכל מה שמגיע – מגיע מברכת ה'. הספירה של העומר מזכירה לאדם בכל יום כמה ימים עברו מהקרבת מנחת העומר ובכך מחברת אותו לרעיון שכל השפע מגיע מהקב"ה, כך הוא יכול לאכול מהתבואה החדשה מבלי ליפול לחטא הגאווה.
אך מעבר לאיסור "חדש" האוסר על *אכילת* תבואה חדשה עד לאחר הנפת העומר, ישנו איסור נוסף והוא על *הקרבת* מנחה מתבואה חדשה עד לסיום ספירת העומר: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם *וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'*. נראה שכדי לרומם את התבואה החדשה למדרגה של קרבן, יש לעבור את כל התהליך של ספירת העומר של גילוי הקדושה הפנימית, אותו הסברנו באריכות בשבועות האחרונים.
כאמור, חז"ל הצמידו את הבאת הביכורים של היחיד לשבועות, אם כי בפועל ניתן לשער שרוב האנשים הביאו את הביכורים בחודש תשרי כאשר עלו לרגל לקראת סוכות (שהרי רוב הפירות מבשילים בקיץ).
לסיכום, אכן שבועות הוא יום הביכורים, אבל לא ביכורי האדמה כמאמר השיר "סלינו על כתפינו" אלא ביכורי החיטה שהובאה במקדש בשם כל ישראל כמנחת "שתי הלחם". בין שבועות לסוכות ניתן להביא גם את ביכורי היחיד, מיבול שבעת המינים, (כולל חיטה ושעורה), וכנראה שהם הובאו לקראת סוכות.
הלילה ניכנס אל היום השלישי בשבוע האחרון של ספירת העומר, שבוע המלכות, שמידתו היא *התפארת שבמלכות.* כדי שהמלכות תוכל לקבל את השפע בצורה מתוקנת, נדרשת השפעה של ספירת התפארת המשקללת את הכוחות השונים ויוצרת את ההרמוניה הנותנת לכל כח את המקום שלו, כמו מנצח בתזמורת. באופן דומה, ניתן לראות שהתורה ממש מדריכה את האדם העברי כיצד לקבל את השפע הגדול של התבואה מהשנה החדשה. אם השפע מגיע בצורה לא מתוקנת, הוא עלול להוציא את האדם משיווי משקל ואף להגיע למצב של "כוחי ועוצם ידי". לכן אנו מוצאים הנחיות מאוד מדויקות איך מצד אחד ליהנות מהשפע ומצד שני לזכור תמיד מהיכן הוא מגיע. לדוגמה ההגבלה על האדם על אכילת התבואה החדשה היא רק עד הנפת העומר (למחרת הפסח), אבל ההגבלה על מנחה מתבואה חדשה – היא עד שבועות. יש להביא חיטה ושעורה כביכורים – גם כיחיד כחלק ממצוות הביכורים, וגם כאומה באמצעות מנחת העומר ושתי הלחם שהם קרבנות ציבור. המבנה המורכב הזה משקלל את ההיבטים השונים ומוודא שאכן השפע יגיע בצורה מתוקנת, על פי עיקרון ה"תפארת שבמלכות".
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate