בתרגילים האחרונים ראינו את השתלשלות האירועים שהחזירו לעם ישראל את הר הבית, גם ללא שהתכוון לכך מלכתחילה, ואת המשמעויות הרוחניות של האירוע הזה. ראינו שהיה כמעט קונצנזוס מלא בקרב המנהיגות הצבאית, המדינית ואפילו הרבנית – להימנע מפעולות שיבטאו את הזיקה היהודית להר הבית ולהיפך – המפתחות והשליטה נמסרו לוואקף הירדני בניגוד גמור למה שציפו והתפללו אליו היהודים במשך 2,000 שנה.
ולמה כן ציפו אותם דורות על דורות של יהודים? כמובן לבניית המקדש בהזדמנות הראשונה שתתאפשר, ממש כפי שניסו בכל הזדמנות שהיתה בהיסטוריה מאז החורבן.
אך כפי שהסברנו, האופן בו גילגלה ההשגחה את תהליך הגאולה לא איפשר לעשות את הצעד המתבקש הזה באופן מיידי, מאחר ועם ישראל היה צריך "להינסר" מהחיבור הטבעי וההכרחי שהיה לו עם התורה במהלך שנות הגלות, וזאת באמצעות תקופה של כפירה נוראה שהוא והעולם כולו עברו. ממילא כאשר הנהגת העם (כולל ההנהגה הרבנית) קיבלה לידיה את הר הבית, הרעיון לבנות את בית המקדש נתפס למרבה הצער – כ"הזוי", אין מילה אחרת לתאר את זה.
אך בית המקדש הוא מרכז רוחני ולאומי לא רק עבור עם ישראל. בית המקדש השלישי על פי נבואות הנביאים הוא מקום ממנו צפויה לצאת תורה חדשה לעולם כולו.
ממילא, מובן יותר מדוע בית המקדש השלישי לא יכל להיבנות ככה "במקרה" בעקבות כיבוש הר הבית כמעט בטעות במלחמת מגן. אמנם הצבענו על כך שזהו הרגע שבו *נפתח* השלב השלישי בגאולה שבו מתחילה להתאפשר בניית המקדש (לאחר קיבוץ גלויות והתבססות ריבונית לאומית) אך מאחר ועיקר התהליך הוא תהליך *רוחני,* ולא רק צבאי, מדיני, הלכתי או אדריכלי, הרי שכדי להגיע להבשלת התהליך, צריך להכשיר את הלבבות להגשמת חזון המקדש, צריך לעבור תהליך. תהליך של בירור הרצון, השייכות, המשמעות והמסוגלות להקמת המקדש. זהו תהליך איטי שהולך ומתרקם אל מול עיננו, (ובין השאר חלק ממטרותיו של מיזם "7 דקות מקדש ביום").
רעיון דומה אנו נראה בסדרה (אחרי סוכות) שתעסוק במשמעות האוניברסלית של המקדש, ובמיוחד התבוננות במקדש שלמה. על אף שדוד המלך הקדיש את חייו לכיסופים והכנות להקמת המקדש, הוא לא זכה לעשות זאת בעצמו, אלא רק בנו. הסברנו זאת שבית המקדש צריך להיבנות לא "בזכות הכח" אלא "בכח הזכות", כלומר לא בזכות הכח הצבאי של דוד המלך שהקנה לו שליטה על כל האיזור, אלא בזכות הרצון הפנימי של אומות העולם להשתעבד רוחנית וכלכלית לעם ישראל כדי לדבוק ברוח התורה והצדק היוצאת מירושלים.
באותו אופן, בניית המקדש מיד לאחר מלחמת ששת הימים היתה נתפסת כביטוי של העוצמה הצבאית של מדינת ישראל, ולא כביטוי למנהיגות הרוחנית שעם ישראל אמור לקבל על עצמו, מתוקף החזון לשמש כ"אור לגויים". לכן על אף שבמישור הבחירה ההחלטה שלא לבנות את המקדש היתה פספוס, הרי שמבחינת ההשגחה והתהליכים הרוחניים זו היתה החלטה נכונה לשעתו! כדי שהמצב הזה ישתנה יש צורך כאמור קודם כל להפנים שזהו חזוננו וייעודנו, וממילא נבין גם את תפקידו של המקדש בציור החזון הזה.
אז אם לא לבנות את בית המקדש מיידית, למה כן יכולנו לצפות ממנהיגינו לאחר מלחמת ששת הימים? כדי לענות על השאלה הזו יש להקדים הקדמה הלכתית קצרה וכללית, מבלי להיכנס לפרטים. שטח הר הבית מחולק לאיזורים שונים מבחינת הקדושה, ובגדול הוא מקביל למבנה של עם ישראל מסביב למשכן בעת שהלכו במדבר. האיזור של המשכן עצמו נקרא "מחנה שכינה" והוא מקביל לשטח המקדש והעזרות, וזהו השטח שאם טמא מת נכנס אליו – הוא מתחייב בעונש כרת. מסביב לו היה מחנה לויה, בו היו הלוויים בראשות משה ואהרון, ואיתם היה הארון שבו נשאו את *עצמות יוסף.* כלומר ברור שלשטח זה מותר לטמא מת להיכנס ואפילו למת עצמו, אך יש להיטהר מטומאות היוצאות מן הגוף באמצעות טבילה. זהו השטח המקביל למה שנקרא "שטח הר הבית ההלכתי" שגודלו 500 על 500 אמה. מסביב לו יש את מחנה ישראל שלשם רק למצורע אסור להיכנס. (נציין שזוהי סקירה עקרונית ואין מטרתה להורות פסיקה מעשית, מאחר וזו שאלה הלכתית מורכבת שנמצאת במחלוקת הפוסקים בימינו וכל אחד יעשה לפי רבותיו).
ברור שלאפשר לאנשים שהם טמאי מתים, יהודים ושאינם, להיכנס לשטח המקדש וקודש הקדשים זוהי פגיעה עמוקה וקשה במקום הקדוש ביותר לעם היהודי. במקום זה היה צריך לבצע מדידות, ולגדר את האיזור שיש עליו ספק שהוא שטח המקדש, ולאפשר להיכנס לשטח ההלכתי של הר הבית רק בתנאים ההלכתיים המתאימים (טבילה, ללא נעלי עור וכו'). יש לדעת שלאורך הדורות היה מנהג של יהודים להתפלל על הר הבית, וישנן הצעות מעשיות להקמת בית כנסת על הר הבית, מחוץ לשטח המקדש. וזו היתה גם ההצעה המעשית של הרב שלמה גורן, ובהמשך של הרב מרדכי אליהו זצוק"ל.
אך גם לזה התנגדה ההנהגה המדינית, צבאית ורבנית. ניסיון של הרב גורן לארגן תפילה בשבת נחמו שאחרי המלחמה גרר אחריו סערה תקשורתית ואיסור דה פקטו לתפילת יהודים על הר הבית, בעוד המוסלמים מסתובבים חופשי, מתפללים ואפילו משחקים כדורגל ועושים מנגל. כמובן שבמישור הבחירה האחריות מוטלת על המנהיגים שלמרות הניצחון הכביר במלחמה, המשיכו לפחד ולחשוש מ"מה יגידו". אך מהו המסר שעולה מהאופן בו ההשגחה גלגלה את העניין?
ניתן לומר שהר הבית אמנם נמצא מבחינה רשמית תחת ריבונות יהודית, אך בפועל הוא עדין בשליטה מוסלמית, ולכן הוא מחכה להיכבש מחדש, לא צבאית כי אם רוחנית! הכיבוש הצבאי היה כיבוש ברמת הפוטנציאל. נכון, ברמה העקרונית, החוקית וההצהרתית – הר הבית בידינו. אך ברמה המעשית? המקום הקדוש ביותר לעם היהודי הוא המקום עם הכי פחות זכויות ליהודי המבקר בו, על פני כל כדור הארץ! הניגוד הקשה הזה זועק לעיני כל מי שמתבונן בעניין, ומכריח אותנו להתעמת עם הנושא. הרעיון למצב סטרילי מוקפא בו אף אחד לא נכנס אל הקודש – הוא רעיון יפה בתיאוריה, אך במציאות אין אפס, אין ואקום. אם אנחנו שומטים את הזיקה שלנו למקום, מישהו אחר יבוא ויטען לבעלות, על אף שמבחינה היסטורית זה מפוקפק. כיבוש רוחני שימנע את המשך חילול המקום המקודש ליהודים, יקרה כאשר תעלה דרישה ברורה שכזו מהציבור הכללי בארץ, ולשם כך יש להרחיב את מעגלי המודעות לנושא, כל אחד כפי יכולתו!
יום ירושלים קורא לנו להכריע – הר הבית בידינו?
ספירת היסוד כאמור עניינה הקשר וההשפעה בין המשפיע למושפע. להשפעה הזו יש השלכות רבות, השפע הניתן והברכה שהוא מביא איתו. אך מעבר לשפע עצמו, לעצם ההשפעה יש משמעות, כביטוי לקשר העמוק בין המשפיע למושפע, וזהו הרעיון של מידת *היסוד שביסוד* אליה ניכנס הלילה. בהקשר שלנו, למלחמת ששת הימים היו השפעות עצומות ורחבות, אבל קודם כל היא היתה ביטוי לקשר העמוק והמובהק בין עם ישראל לקב"ה. היום בו פרצה המלחמה, כ"ו אייר, היסוד שביסוד, הוא היום שבו הקשר והאהבה הזו הופיעו בצורה כל כך חזקה, באמצעות ההצלחה והסיעתא דשמיא שהורגשה בפעולות הצבאיות, הלכאורה מעשיות ומנותקות מכל הקשר רוחני.
נשים לב לפרט מעניין, המלחמה פרצה בכ"ו באייר, בדיעבד התברר שהיא ארכה שישה ימים ועל כך שם כך היא גם נקראת, והיום בו פרצה המלחמה הוא יום *היסוד שביסוד* שזה היום השישי בשבוע השישי של ספירת העומר. המספר 6 מסמל על פי המהר"ל את הטבע על כל 6 צדדיו, כשם שלקוביה יש 6 פאות. ניתן לומר שביום זה הגיע לשלמות השלב הטבעי בגאולת ישראל, במובן מסוים הציונות הטבעית הגשימה את מטרתה והגיעה אל התכלית עבורה הוקמה. האיום הקיומי הוסר, וניתן לומר שאנו נטועים היטב בגבולנו. ואכן למחרת התחלנו להתקדם אל השלב הבא והתחילו הקרבות על ירושלים. על אף שמבחינתנו זהו שלב בדרך ולא התכלית השלימה, אין ספק שגם על השלמת שלב זה ראוי לשמוח ולהודות!
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate