אנו מתחילים היום לעסוק במועד הכי "צעיר" במעגל השנה, אבל לפחות עבורי ברמה האישית – זהו המועד הכי מרגש ומיוחד: יום שחרור ירושלים.
בסדרה שעסקה ביום העצמאות, הגדרנו שתי תנועות שעסקו בקידום ההתיישבות בארץ ישראל – תנועת "הציונות המקדשית" כפי שכינינו אותה, שהופיעה באופן מעשי בעליית תלמידי הבעש"ט ותלמידי הגר"א והמשיכה בתורתם של מבשרי הציונות – הרב קלישר, הרב אלקלעי ועוד, ומטרתה היתה ליישב את הארץ מתוך כוונה לבנות את בית המקדש ולהקים "ממלכת כהנים וגוי קדוש" כאשר יתאפשר. לעומתה, התנועה הציונית, או כפי שכינינו אותה "הציונות הטבעית", התחילה בשלב מאוחר יותר אך היא זאת שהובילה בסופו של דבר את התהליכים, ומטרתה היתה להקים בית טבעי לעם היהודי "ככל העמים".
ניתן לומר שבשלבים הראשונים – שתי התנועות יכלו לשתף פעולה. כזכור, בתפילת מוסף של שבת אנו מתפללים בצורה תמציתית על תהליך הגאולה, ומחלקים אותו לשלושה שלבים: יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ… 1. שֶׁתַּעֲלֵנוּ בְשִׂמְחָה לְאַרְצֵנוּ, 2. וְתִטָּעֵנוּ בִּגְבוּלֵנוּ, 3. וְשָׁם נַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ אֶת קָרְבְּנות חובותֵינוּ תְּמִידִים כְּסִדְרָם וּמוּסָפִים כְּהִלְכָתָם. או במילים אחרות שלושת השלבים הם: קיבוץ גלויות, התבססות ריבונית בארץ, הקמת המקדש. ברור ששני השלבים הראשונים של הגאולה משותפים לשתי התנועות, והדבר התבטא לדוגמה בחתימה המשותפת על נוסח מוסכם של מגילת העצמאות (דבר שהוא בחינת נס בפני עצמו…), ובשיתוף פעולה באופן כללי מאז הקמת המדינה.
אם ננסה לשרטט בקווים כלליים מה הם הנקודות ההיסטוריות שמתארות את השלבים השונים, ניתן להציע שעיקר שלב קיבוץ הגלויות התרחש עד להקמת המדינה, כי זוהי התשתית שבלעדיה אי אפשר לבנות כלום. בספר קול התור מובא בשם הגר"א: "עָנָה רַבֵּנוּ, אִם יִהְיֶה אֶפְשָׁר לְהַעֲבִיר לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שִׁשִּׁים רִבּוֹא בְּפַעַם אַחַת, צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת זֹאת מִיָּד, כִּי מִסְפָּר זֶה שֶׁל שִׁשִּׁים רִבּוֹא כּוֹחַ גָּדוֹל וְשָׁלֵם לְהַכְרִיעַ אֶת הס"מ (הַשָּׂטָן) בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם". כידוע ביציאת מצרים היו בעם ישראל כשישים רבוא (600,000) גברים "יוצאי צבא". ואכן בעת הקמת המדינה היו בארץ כ-600,000 יהודים, ובשחרור ירושלים היו בארץ כ-600,000 גברים. כמובן שקיבוץ הגלויות המשיך ביתר שאת לאחר הקמת המדינה ובאמצעותה, אך אפשר לומר שהוא כבר היה עובדה מוגמרת שהלכה והתרחבה, כבר לא היה ספק שאנחנו שם.
השלב הבא בתהליך הוא "ותטענו בגבולנו". לעניות דעתי מילים אלה מבטאות את הרעיון של התבססות ביטחונית וכלכלית. מה זה אומר שאנחנו נטועים בגבולנו? מצד אחד הנטיעה היא אחוזה היטב בקרקע ולא ניתנת להזזה, ומצד שני הנטיעה עושה פירות. זהו מצב שבו סר האיום הקיומי, הן הבטחוני והן הכלכלי, מעל הקיום הלאומי, הגבולות בטוחים. כעת נשאלת השאלה, באיזו נקודה אנו יכולים לומר ששלב זה מוצה, האיום הקיומי סר מעל ראשנו וניתן להמשיך הלאה לשלב הבא, הלא הוא שלב הקמת המקדש?
כדי לענות על השאלה הזו, ניזכר באירועים היסטוריים שהתרחשו לא מזמן, אך מטרתנו היא לא סקירה היסטורית ובוודאי לא ממצה ויסודית, אלא התבוננות רוחנית בתהליכי הגאולה.
במשך 19 שנה מאז הפסקת האש של מלחמת העצמאות, היתה המדינה הצעירה מחולקת בליבה. היה ברור שהערבים מסביב לארץ ובתוכה לא השלימו עם הקמת המדינה, הגבולות היו צרים וקשים להגנה ("גבולות אושוויץ" כפי שכונו), המצב הכלכלי היה מאוד מורכב וכל זה במקביל לקליטת עלייה בהיקפים שהכפילו את כמות התושבים בזמן קצר. אלו אתגרים אדירים שמבטאים תהליך של התבססות. כידוע בשנת 1956 התרחשה מלחמת סיני, אך היא נעשתה בשיתוף פעולה ובחסות של מעצמות מערביות של אותה תקופה (בריטניה וצרפת), כנראה מתוך חשש שהמדינה לא מסוגלת להגן על עצמה לבד. בשנת 1966 חתמה מצרים על ברית הגנה עם סוריה ולאחר מכן הרחיבה אותה לקואליציה ערבית שכללה את ירדן ועיראק, והכל במגמה מוצהרת וברורה להשמיד את מדינת היהודים.
במקביל, בתקופה זו שרר במדינה מיתון כלכלי עמוק, העליה לארץ פחתה ורבים התחילו לרדת מהארץ.
זהו הרקע המביא אותנו לשנת תשכ"ז, 1967, לימים האלה שאנו נמצאים בהם, הימים שטרום מלחמת ששת הימים. בעיצומו של יום העצמאות החלה מצרים להזרים כוחות לחצי האי סיני, המדינה החלה בגיוס כוחות מילואים והמתח הלך וגאה. המשק כולו גויס, ואילו שנשארו בעורף – הנשים, הילדים והקשישים, התגייסו כולם לתרום את חלקם בחפירת שוחות, חלוקת עיתונים ועוד. ראש הממשלה לוי אשכול נושא ביום ל"ג בעומר נאום ברדיו שעבר מספר תיקונים והגהות, ובאחד המשפטים הוא מתבלבל ומתקשה לקרוא מהכתב, והגמגום מתפרש ע"י המאזינים כהססנות וחשש, אשר מגבירים את החרדה בעם, במקום להרגיע אותה.
אם כך, ברור שהאווירה הכללית בארץ היא אוירה של סימן שאלה אמיתי – האם המדינה תשרוד את המלחמה המתקרבת או לא? ואם נחזור למילים מהתפילה – האם אנו "נטועים בגבולנו"? או שהגבול פרוץ והשתיל הרך ייעקר בקרוב מן הקרקע?
על הרקע הזה של "ימי ההמתנה", אותם שלושה שבועות המפרידים בין יום העצמאות תשכ"ז לבין מלחמת ששת הימים, התרחש אירוע סנסציוני שלא התרחש מאז החתימה על מגילת העצמאות, וזאת בעקבות לחץ גדול שעלה מהשטח: *הקמת ממשלת אחדות.* @זוהי הפעם הראשונה שבה התאפשר למנחם בגין, נציג ה"ימין", שניתן לומר שעד לשלב זה היה בבחינת "מוקצה מחמת מיאוס", לקחת חלק בהנהגה הלאומית, ואת ההשלכות של האירוע הזה אנו נראה בהמשך. שינוי נוסף שהתרחש הוא מינויו של משה דיין כשר הביטחון, פרט שגם לו יהיו השלכות אדירות בהמשך המלחמה, כפי שנראה בהמשך.
לכאורה מדובר בעוד התרחשות נקודתית שהיא חלק מהמשחק הפוליטי ואין לה שום משמעות רוחנית שצריך להתעכב עליה. אך הזכרנו שמידת ההוד עניינה לתת את המקום לצד המקבל ולהתחשב בו בתהליך על מנת שיהיה שותף בהשפעת השפע. למידה הזו יש השלכות לא פשוטות, שכן התהליך עלול להתעצב בצורה שונה מהתכנית המקורית, בעקבות הבחירות שנעשות בפועל ע"י הצד המקבל. במקרה שלנו, מדובר על בחירת אנשים מסויימים לתפקידי הנהגה, אנשים שלמעשה מבטאים הלכי רוח שונים בעם ישראל, והדינמיקה שביניהם למעשה מבטאת את המתח בין הכוחות והכיוונים השונים בעם ישראל. מידת *המלכות שבהוד* שהערב ניכנס אליה, לוקחת את הרעיון הזה לקצה ומאפשרת לצד המקבל להתמודד עם ההשלכות של הבחירה שלו מבלי להתערב ולשנות את זה. בהשלכות האלה נתבונן בימים הקרובים… בכך אנו מסיימים הלילה את שבוע ההוד ועומדים להיכנס לשבועיים ה"כלליים" של ספירת העומר, שעניינם מידות היסוד והמלכות!
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate