אנחנו מתקרבים לחג המסתורי ביותר במעגל השנה – ל"ג בעומר. החג הזה כל כך מסתורי, שלא ברור בכלל מהו… כן אנחנו רואים מנהג, בעיקר של בני נוער, להדליק מדורות, רואים מנהג של יהודים רבים להגיע למירון ולעשות שם "הדלקות", אבל מהיכן המנהגים האלה מגיעים? מה מהותו של החג? מה ההלכות שלו? נשים לב שאין לנו שום מקור כתוב שאפשר "לעבוד איתו" בשביל לנסות להבין מה העניין של הזמן הזה, ובבדיקה קצרה נגלה שהמנהגים הנהוגים בו הם ללא מקורות קדומים כמעט ולכן ספק גדול מה התוקף שלהם… על אחת כמה וכמה כאשר אנחנו מבקשים להתבונן על המשמעות המקדשית של הזמן הזה – האם יש כזו בכלל? אולי צריך להתעלם בכלל מהמועד הזה בלימוד שלנו, כי זה חג "חדש" שלא קשור למקדש בכלל?.. מצד שני, מסיבה כלשהי החג הזה נקשר לנושא של מרד בר כוכבא. האם הקשר הזה אמיתי?? או שהוא המצאה "ציונית" מאוחרת? והאם זה יכול להיות פתח דרכו ניתן למצוא את המשמעות המקדשית של הזמן הזה?
אלו שאלות גדולות שליוו אותי במהלך מחקר עומק שהשתדלתי לעשות בנוגע לל"ג בעומר. לאחר עשרות שעות של מחקר ולמידה, גיליתי דברים מרתקים רבים שלא ידעתי, ועדין רב הנסתר על הגלוי. ולכן בסדרה הזו אני מזמין אתכם הלומדים להיות שותפים ולהביע את דעתכם, רעיונותיכם ומקורות נוספים שאולי אתם מכירים בנושא הזה. אנחנו נצא יחד למסע מרתק דרך הערפל המיסתורי של החג, ונתפלל שה' יפתח את עיננו ויאיר דרכנו.
אך בתור פתיחה לסדרה, ברצוני לשתף כמה רעיונות יפים ששמעתי בשיעור בע"פ של הרב רז הרטמן (כמובן אם יש חוסר דיוק בדברים הוא נובע מחוסר הבנה או זיכרון שלי!).
נתחיל בשמו של החג – זהו החג היחידי שנקרא על שם ספירת העומר! אז מהו בעצם העומר?
הפעם הראשונה שבה נזכרת המילה עומר בתורה היא בפרשיית המן. כאשר בני ישראל יוצאים ממצרים, הם לוקחים איתם צידה לדרך את המצות שאפו ביציאתם. כמה זמן הספיקו להם המצות?
התורה מספרת שביום ט"ו באייר, בני ישראל הגיעו אל "מדבר סין", ואז צעקו אל משה שהם רעבים! מכאן ניתן להסיק שהמצות הספיקו למשך 30 יום (מעניין שמדובר בדיוק על התאריך של פסח שני, י"ד באייר). בעקבות הפניה של בני ישראל, הם זוכים לקבל את המן – הלחם היורד מן השמים שכלכל אותם לאורך כל השנים במדבר.
אמנם, בשו"ת החתם סופר הוא מביא בשם המדרש שבני ישראל "החזיקו" 3 ימים בלי המצות לפני שהמן התחיל לרדת, ומכאן הוא מגיע למסקנה שהמן התחיל לרדת ביום… י"ח באייר הוא יום ל"ג בעומר!
כבר המן בעצמו הוא לחם פלא מסתורי ושמו מעיד על כך – וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא. כלומר המן במהותו הוא מסתורין, וגם כשמשה עונה להם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן ה' לָכֶם לְאָכְלָה, הם ממשיכים לקרוא לו "מן" על שם המסתורין שלו.
כעת בני ישראל מקבלים "הוראות הפעלה" לשימוש במן, הוראות שמחביאות בתוכן סתירה מסתורית: לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ *לְפִי אָכְלוֹ* – *עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת* . רגע, צריך ללקוט מהמן לפי הכמות שאוכלים (לדוגמה לילדים פחות ולמבוגרים יותר) או כמות קבועה – עומר לכל אחת מנפשות הבית? והפלא רק ממשיך, מסתבר שלא משנה כמה תאסוף, אתה תמיד תאסוף עומר – וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר, ושוב אומרת התורה שהעומר, אותה כמות קבועה של מן, שבשלב זה עדין אנו לא יודעים מהי, בעצם הספיקה להשביע כל אחד: אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ.
כידוע המדרש אומר שהטעם של המן היה משתנה לפי הרצון של הטועם, וכנראה שאם לא היה רוצה טעם מסוים אז טעמו היה כ"צפיחית בדבש" לפי המסופר בספר שמות, או כטעם "לשד השמן" לפי המסופר בספר במדבר. אבל מה שעולה מהפסוקים בצורה מפורשת הוא שהעומר היה מידה קבועה אבל שהשביעה בדיוק את מי שאכל, וממילא לא היה טעם לאסוף יותר או פחות. במילים אחרות עומר המן הוא הביטוי המושלם של הסופי שמכיל בתוכו את האינסופי בצורה מסתורית ובלתי נתפסת. רק בפסוק האחרון של הפרשיה המאוד ארוכה של המן, התורה מספרת לנו ש"הָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא". זוהי הכמות של המנחה שגם מביאים בכל יום עם כבש התמיד, ולפי חז"ל זוהי גם הכמות של מנחת העומר אותה הקריבו למחרת הפסח.
בפרשת אמור אותה נקרא בקרוב, מופיע הציווי על נציגי עם ישראל להביא את העומר הראשון של ראשית הקציר, אל הכהן למקדש, ושם להניף אותו ולהקריב ממנו. כלומר לפני שמתחילים ליהנות מהתבואה, אנחנו צריכים להיזכר באותו העומר, ואני מבין מכך שגם בארץ ישראל כאשר האדם מוציא את הלחם מן האדמה ולא מן השמים, ולכאורה מדובר במשהו טבעי סגור, צריך לזכור תמיד שמי שנותן למזון את יכולת ההזנה שלו – הוא הקב"ה, ובסופו של דבר האינסופי מסתתר בתוך הסופי. לכן אנחנו מקשרים את העומר הראשון שהוצאנו מהאדמה – חזרה אל המקור, אנחנו מניפים אותו לכל הכיוונים כדי לזכור שהוא מגיע ממי שברא את העולם כולו.
הרגע הזה של העומר הוא בעצם הרגע המכונן של כל התקופה הזו, שנקראת "ספירת העומר", וממנו אנחנו מתחילים לספור בכל יום. מה עניין הספירה? מה קורה בעצם זה שאנו סופרים את הימים? זהו מסתורין בפני עצמו. אין לנו מצווה להבין או לכוון כוונה מסויימת, אם כי זה בוודאי מבורך. המצווה היא לספור בפה, את הימים והשבועות "לעומר". מה קורה לנו כשאנו סופרים? כיצד זה מתקן אותנו? זהו עוד ביטוי של המסתורין של ספירת העומר, ונראה שגם כאן המילים והמספרים הכל כך סופיים מכילים בתוכם משהו מסתורי ואינסופי. גם הציווי על הספירה מכיל בתוכו סתירה מוזרה – אנחנו מצווים לספור שבעה שבועות אבל בסוף זה אמור לצאת חמישים יום… אז צריך לספור 49 או 50?
אנחנו כן יכולים להתבונן במקומות בהם מופיעה ספירת ה-7 בתורה, כגון ספירת הימים בטומאת הזבה (כפי שממשיל זאת הזהר הקדוש) או ספירת השנים ליובל, ולהבחין שכאשר מגיעים אל מה שמעבר ל-7, אם זה היום השמיני או השנה ה-50, משהו חדש נפתח, משהו טהור ומלא בחירות. כידוע המספר 7 מייצג את הצדדים השונים של הטבע יחד עם נקודת הקודש הטבעית שבתוכו, כך על פי המהר"ל. אבל המספר 8 כבר מייצג את הקדושה שמעל הטבע. נראה שכדי להגיע ליום החמישים, לשער הנ', למתן תורה, לקדושה שמעל הטבע, אנחנו צריכים לעבור קודם דרך כל החלקים של השבע, ובמידת הצורך אפילו לפרוט כל אחד מהם לשבעת החלקים שבתוכו. רק כאשר אנחנו מגלים כיצד האינסופי מתגלה בתוך הסופי והטבעי, אנחנו יכולים לעמוד מולו ישירות ביום החמישים ולקבל את התורה שהיא קדושה עליונה שמעל הטבע.
וכאמור, מכל ספירת העומר, היום שמביא לידי ביטוי מוחשי את חידת המסתורין שבטבע, הוא יום ל"ג בעומר, שכפי שכבר הזכרנו בפתיחה – מדובר ביום שהוא חידה מסתורית בת אלפי שנים, אותה ננסה לפענח לאורך הסדרה הקרובה.
כזכור אנו נמצאים בשבוע ה"נצח" בספירת העומר, והערב נתחיל את היום השלישי שמידתו היא תפארת שבנצח. ראינו שספירת הנצח עניינה נוכחות חזקה ונחושה שחותרת ל"ניצחון ניצחי". אך ישנו גבול דק בין נחישות לבין כוחנות שעלולה להגיע אפילו לאלימות. כאן נכנסת מידת ה"תפארת שבנצח" ומייצרת את המינון המדויק של הנחישות הדרוש בשביל להגיע אל המטרה, מתוך ביטחון עצמי גבוה אך לא בהכרח מתוך כוחנות דורסנית. ניתן לראות זאת היטב במן שירד לבני ישראל במדבר. המן הוא נוכחות אלוקית שהורידה לבני ישראל שפע של הזנה שמימית, אך למרות ניסיונות שונים של בני ישראל "להשיג" יותר או פחות מן – כל אחד קיבל בדיוק את המידה המדויקת לו ולמשפחתו.
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate