יום ד' באייר נקבע כיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה. אמנם ברוב השנים יום זה יוקדם ביום או יומיים או יידחה ביום, אך זהו התאריך העקרוני. ישנה שאלה מפורסמת מדוע קבעו את יום הזיכרון צמוד ליום העצמאות? יש משהו לא קל לעבור במהירות מהאבל אל השמחה… ובכן, מסתבר שזה היה פשוט… "במקרה". יום העצמאות הראשון של מדינת ישראל היה ממש בסמוך לסיום מלחמת העצמאות, וזיכרון החללים התערבב עם חגיגות השמחה באותו היום ממש. בשנה השניה היתה הבנה שיש לייחד יום משל עצמו שיוקדש רק להעלאת זכרם של החללים, אך הרב שלמה גורן שהיה הרב הצבאי הראשון סיפר בראיון שלמעשה לא הגיעו להחלטה באיזה יום זה יהיה. השנה התקדמה, ולדבריו "הגיעו שלושה ימים לפני יום העצמאות, ואני רואה שאין יום! רצתי לרמטכ"ל וביקשתי ממנו פקודת יום ליום הזיכרון. מאז נקבע היום הזה מבלי לחשוב מראש. לא הייתה שום מחשבה להצמיד את זה ליום העצמאות". ואכן מאז אותה שנה יום הזיכרון חל בצמידות ליום העצמאות.
אז מה המשמעות של "צירוף המקרים" הזה? להבנתי, דווקא העובדה שהסמיכות בין הימים נקבעה "במקרה" מראה שמדובר פה על השגחה מיוחדת שגלגלה את העניין וקבעה אותו, כלומר יש עניין מהותי בהצמדה הזו, ולא רק עניין טכני. ואכן, השתרש האתוס שההצמדה בין הימים מדגישה את המחיר וההקרבה שהיתה דרושה על מנת שנוכל לחגוג את עצמאותנו (על אף שכאמור הסיבה המקורית היתה טכנית). רעיון זה מופיע כבר במדרש: מָשָׁל לְאָב וּבֵן שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, וְנִתְיַגֵּעַ הַבֵּן וְאָמַר לָאָב: אַבָּא, הֵיכָן הִיא הַמְּדִינָה? אָמַר לוֹ: בְּנִי, סִמָּן זֶה יְהֵא בְּיָדְךָ: אִם רָאִיתָ בֵּית הַקְּבָרוֹת לְפָנֶיךָ – הֲרֵי הַמְּדִינָה קְרוֹבָה לְךָ. כָּךְ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אִם רְאִיתֶם אֶת הַצָּרוֹת שֶׁתָּכְפוּ אֶתְכֶם, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אַתֶּם נִגְאָלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה".
הצרות, המוות והחללים הם סימן לכך שהגאולה מתקרבת, ועל כן יש משהו מאוד מדויק בכך שימי הזיכרון לשואה ולחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, מקדימים ונמצאים בסמיכות ליום העצמאות. זהו רצף אחד שמראה את התהליך השלם מסיום הגלות, דרך מסירות הנפש שהתגלתה לאורך כל שנות התחדשות היישוב העברי בארץ וביתר שאת במלחמת העצמאות. נתינת המקום לזיכרון ולכאב היא זאת שמאפשרת לאחר מכן לשמוח ולחגוג מתוך ידיעה שאנחנו עושים זאת לא למרות שיש כאלו שלא זכו, אלא דווקא בזכותם.
גם ביום הזיכרון נהוג לעמוד בצפירה לדקת דומייה בערב, ובבוקר – שתי דקות. יש שראו במנהג זה איסור ללכת בחוקות הגויים, אך באמת לרוב הדעות האיסור הוא רק כאשר יש במנהג פריצות או שהוא חסר טעם לחלוטין ומתבסס על אמונה תפלה, וברור ששתי ההגדרות אינן רלוונטיות במקרה זה. ממש כמו בקביעת מועד יום הזיכרון, גם אם טכנית הרעיון לקיים צפירה ולעמוד בדומיה נלקח בהשראה מעמים אחרים, הרי שעלינו לזכור שלא מדובר כאן על גחמה פרטית של אדם זה או אחר, אלא על החלטה של כלל ישראל, כלומר של נשמת האומה, "כנסת ישראל", לקיים את המנהג הזה, ואנו יודעים שלהלכה תקנה שהציבור כולו קיבל על עצמו מקבלת תוקף מיוחד מבחינה הלכתית.
גם במקורות התורניים נוכל למצוא השראה לרעיון זה. הראשון ששכל את בניו בעת ששירתו את כלל ישראל היה אהרון הכהן ששני בניו מתו ב"תאונה מבצעית" בעת חנוכת המשכן ביום השמיני. ישנם פירושים שונים מדוע נענשו ואין זה המקום להיכנס לכך, אך ודאי שזה קרה מתוקף תפקידם כמשרתי ציבור. תגובתו הידועה של אהרון: "וידום אהרון".
בפרשת בהעלותך משה מקבל ציווי להכין חצוצרות ולתקוע בהם במקרים שונים: וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וֲנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם. תקיעת החצוצרות וכמובן גם השופר, קשורה לזיכרון, הן של בני האדם את ה', והן העלאת זיכרון עם ישראל לפני הקב"ה. בעבר שימש השופר כקול אזעקה לבני העיר כאשר מלחמה התקרבה, וגם כיום אותם צופרים המתריעים על אזעקה הם הצופרים המשמיעים את קול הצפירה.
אך יותר מכל, עניין הצפירה הוא לייצר רגע של דומיה שיש בה התאחדות של כל כלל ישראל. ברגע הזה לא מדברים, אין ביטוי לדעות השונות, הגוף לא זז, עולם העשיה שובת. אז מה נשאר? באותו רגע מה שקיים היא פעימת החיים המשותפת לכולנו. זהו רגע שאנו פשוט חיים, נותנים מקום לזרימת החיים האלוקית והטהורה לפעום בכולנו. נשמותינו מתאחדות ומתייחדות בקשר אחד, "צרור החיים" שמי שקשור בו הוא לא רק מי שחי, אלא כל נשמות הקדושים מכל הדורות שמסרו נפשם – בשביל מה? בשביל להמשיך ולקיים את אותו צרור החיים! זו היתה מטרתם וצוואתם, והם היו מוכנים לסיים את הנוכחות הנשמתית שלהם בתוך גוף בעולם הזה, ולעבור להמתנה בעולם הנשמות, על מנת שאנחנו נוכל להמשיך ולקיים את החיבור העמוק הזה של נשמות וגוף כאן בעולם הזה. אבל זה לא אומר שהם אינם, הם ממשיכים להיות קשורים באותו צרור חיים שאנו מבקשים להתקשר בו, וברגע הזה של הצפירה שהוא השיא של יום הזיכרון, כולנו נותנים מקום, מכבדים ומוקירים את קשר החיים הזה.
אז מה עושים בצפירה? למעשה אין עניין או חובה לחשוב או לומר משהו, זה קורה מאליו ברמה הנשמתית. אך מי שרוצה להתחבר יותר, יכול לדמיין את עצמו כעלה על עץ גדול או טיפה בים ענק, מצד אחד יש את ההגדרה האישית של כל אחד מאיתנו, אך ברמה העמוקה יותר – אנחנו מחוברים ושייכים למשהו גדול יותר, שהוא ה"אני" האמיתי והעמוק שלנו, וכמובן שכל נשמות הקדושים הם חלק בלתי נפרד ממנו.
ישנו מנהג ללמוד משניות לעילוי נשמת החללים, ובמיוחד 4 משניות ממסכת מקוואות המתחילות באותיות נשמ"ה ועוסקות בענייני טהרה. בשנת תשע"ד העליתי סרטון הסבר מלווה באיורים על משניות אלו, למעוניינים ניתן לחפש "משניות אותיות נשמה – הסבר מאויר" או להיכנס לקישור הזה: https://www.youtube.com/watch?v=waGqHqfeZm4 .
הערב יתחיל יום ה' באייר, שהוא התאריך המקורי של יום העצמאות ובחלק מהשנים אכן נחגג בתאריך זה. מידתו של יום זה היא "יסוד שבתפארת". היסוד כידוע היא מידתו של יוסף הצדיק, מה שמרמז על בחינת משיח בן יוסף. מבלי להיכנס להגדרות המדויקות, ברור שחלק מהתהליכים שהיו בליבת העשיה של הציונות באותה תקופה, ובעיקר קיבוץ גלויות, קשורים בצורה משמעותית לבחינה של משיח בן יוסף. מצד שני היסוד גם מבטא את רעיון הקשר העומד בבסיס השפע המגיע מהבורא לנבראים. כאשר אנו עומדים אל מול ההתהליכים המופלאים שהיום הזה מסמל, אנו יכולים בקלות להתבלבל ולחשוב שהכל בזכות עשיה של אנשים כאלו או אחרים. האדם המאמין זוכר כל הזמן שמאחורי שפע התפארת, עומד היסוד, הקו המשפיע את השפע הזה מאחורי הקלעים, והוא משתדל לראות באירועים ההיסטוריים את אמצעי קשר דרכו ה' יתברך מדבר איתנו.
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate