אנחנו מתחילים את הסדרה שתעסוק בהכנה ליום העצמאות, כחלק מהסדרה הגדולה שעוסקת בתקופת ספירת העומר.
כבר ראינו שחצות הלילה של פסח הוא רגע הלידה של "כנסת ישראל". זהו מונח שמתאר בעצם את "נשמת האומה", החיבור הנשמתי של כל נשמות ישראל בכל הדורות לכדי מציאות אחת, כמו היחס בין הים לבין טיפות המים שמרכיבות אותו…
כמו כל תינוק שנולד, גם "כנסת ישראל" עברה תהליך של גדילה, צמיחה והתבגרות עד שהגיעה ליום ה-50, הוא חג שבועות, שבו נכנסה בברית קידושין עם בן זוגה – הקב"ה, כאשר הכתובה היא כמובן התורה שנתנה במעמד הר סיני.
התקופה הזו, תקופת הצמיחה והבירור של הקומה הלאומית, מתחדשת בכל שנה בין פסח לשבועות, ומזמנת לנו מחדש את השאלות הגדולות על מהותו ותפקידו של עם ישראל בעולם, כאשר המועדים המיוחדים של התקופה הזו מבררים כל אחד, את אחד השלבים בתהליך.
במרחב הזה שלנו אנחנו נתבונן על התהליכים האלה מנקודת מבט מקדשית וננסה לברר האם קיים בכלל קשר לבית המקדש ואם כן מהו, וכאמור – נתחיל בהתבוננות על התהליכים שהביאו להקמת מדינת ישראל לקראת יום העצמאות הבא עלינו לטובה. במבט ראשון נראה שאין שום קשר בין מדינת ישראל כפי שהוקמה לבין בית המקדש… אך כמובן שאנו לא נסתפק במבט הראשון אלא נעמיק ונתבונן על המונח "ציונות" בהקשר הרחב שלו. השאלה המרכזית לגבי הדיון הזה היא: מתי התחילה הציונות, ומה ההגדרה הנכונה של המושג. יש המשייכים את המושג ציונות לתחילת פעילותו של הרצל ולקונגרס הציוני הראשון בבאזל בשנת 1897, ויש הרואים את ראשית הציונות ב"עליה הראשונה" שהחלה בשנת 1882 בעקבות פרעות "סופות בנגב" אשר התחוללו בדרום רוסיה בשנת 1881 ופגעו במאות קהילות יהודיות. הפרעות הביאו לגל הגירה ענק, שאחוז קטנטן ממנו (3% ליתר דיוק) הגיע לארץ ישראל. אך למעשה, אגודות ספורות בשם "חובבי ציון" הוקמו עוד לפני האירוע הזה והתחילו פעילות למען עליה לארץ ישראל והתיישבות בה, ואם כך – הרי שהתשובה היא מורכבת יותר.
למעשה, המילה ציונות היא מילה "גדולה" שמכילה בתוכה המון כוונות שונות שחלקן יכולות להיות סותרות. אם נתבונן על ההגדרה המופיעה באינציקלופדיה העברית, אשר הושקעה בה מחשבה רבה נמצא שציונות היא "תְּנוּעָה לְאֻמִּית יְהוּדִית שֶׁקָּמָה בְּסוֹף הַמֵּאָה הַ-19 לְשֵׁם הַחְזָרַת עַם יִשְׂרָאֵל לְמוֹלַדְתּוֹ הַהִיסְטוֹרִית בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְיוֹנֶקֶת אֶת הַשְׁרָאָתָהּ מֵחֲזוֹן שִׁיבַת צִיּוֹן שֶׁהִטְבִּיעַ אֶת חוֹתָמוֹ עַל תּוֹלְדוֹת יִשְׂרָאֵל בְּכָל שְׁנוֹת גָּלוּתוֹ".
כלומר הפירוש שניתן כאן למילה "ציונות" הוא "התנועה הציונית" כאשר מדובר על תנועה ספציפית וקונקרטית שפעלה החל מסוף המאה ה-19. ולכן לצורך הבירור שלנו כאן אנו נשתמש במושג "התנועה הציונית". אך אם נדבר על ציונות במובן של כיסופים לציון ושאיפה להתיישב בה, הרי שניתן לומר שהציוני הראשון היה… אברהם אבינו! תחילת הסיפור על אברהם הוא שהוא יוצא יחד עם תרח אביו לכיוון ארץ כנען, והם מגיעים עד חרן. לאחר מכן מופיע שהקב"ה התגלה אליו ואמר לו לֶךְ לְךָ… אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. אברהם למעשה מתבקש לעקוד את בית אביו על מזבח עבודת ה', להתנתק מהם ולהמשיך הלאה. הוא מקבל על עצמו את הניסיון, והולך בעקבות הציווי ומגיע בסופו של דבר… אל ארץ כנען! הוא מקבל הבטחה שתצא ממנו אומה אשר תיישב את הארץ הזו. אך זהו רק הניסיון הראשון. הניסיון האחרון והקשה מכולם, בו הוא מתבקש לעקוד את בנו, מחבר את אברהם לא רק אל ארץ ישראל אלא אל מקום המקדש, הר המוריה. אם כך אנו רואים שכבר אצל אברהם אבינו החיבור לארץ ישראל לא מסתיים בה, אלא מחובר לנקודת ציון היא ירושלים.
כפי שראינו בהתבוננות על שירת הים, לאחר שמשפחת יעקב יורדת למצרים, הופכת לעם, ובסופו של דבר יוצאת ממצרים – היא כבר מכוונת להגיע לא רק לארץ ישראל אלא גם אל מקום המקדש: תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ.
זה אמנם לקח כ-480 שנה אבל בסופו של דבר כאשר עם ישראל נכנס לארץ ישראל ומתיישב בה הוא מקים בירושלים את בית המקדש, ובתקופה קצרה של כ-40 שנה אנו זוכים לטעום את הטעם של מלכות ישראל השלימה בארץ ישראל כאשר כל עמי העולם הקדום מגיעים מרחוק ומקרוב ומבקשים להשתעבד מרצונם החופשי לעם ישראל כדי להתקשר דרכו אל הבורא (נעמיק בנושא זה בסדרה שתעסוק בהיבט האוניברסלי של המקדש לאחר סוכות, וגם קצת בסדרה על פורים).
תקופה זו כאמור אורכת זמן קצר בלבד עד שהממלכה מתפצלת, ואחרי תהליך ארוך שכלל עליות וירידות – עם ישראל יוצא שוב לגלות. לאחר פחות מ-70 שנה הקב"ה שולח את כורש לבשר לעם ישראל שקץ הגלות הגיע, וגם כאן העולים לארץ מניחים דבר ראשון את היסודות למקדש ומחדשים את עבודת הקרבנות במזבח. אמנם, רוב עם ישראל בחר שלא להיענות לקריאת "לך לך" ונשאר בגלות, ועל כן בית שני לא הגשים את נבואות "הבית האחרון" ובסופו של דבר נחרב גם הוא.
"לְאַחַר שֶׁהֻגְלָה הָעָם מֵאַרְצוֹ בְּכֹחַ הַזְּרוֹעַ שָׁמַר לָהּ אֱמוּנִים בְּכָל אַרְצוֹת פְּזוּרָיו, וְלֹא חָדַל מִתְּפִלָּה וּמִתִּקְוָה לָשׁוּב לְאַרְצוֹ וּלְחַדֵּשׁ בְּתוֹכָהּ אֶת חֵרוּתוֹ הַמְּדִינִית". כך טוענת מגילת העצמאות בפיסקה השניה. זו טענה נכונה אך רק באופן חלקי. אם נתבונן בתפילות אותם מזכירה המגילה, נראה כי התקווה לשוב לארץ ולחדש בה חירות מדינית אכן מופיעה בתפילת עמידה אותה מתפללים 3 פעמים ביום: תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ, וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּוֹתֵינוּ, וְקַבְּצֵנוּ יַחַד מְהֵרָה מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ, אך ישנו המשך לתפילה: וְלִירוּשָׁלַיִם עִירְךָ בְּרַחֲמִים תָּשׁוּב, וְתִשְׁכֹּן בְּתוֹכָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. ובתפילת מוסף של שבת התהליך מופיע בצורה תמציתית וברורה כתהליך בן 3 שלבים: שֶׁתַּעֲלֵנוּ בְשִׂמְחָה לְאַרְצֵנוּ וְתִטָּעֵנוּ בִּגְבוּלֵנוּ וְשָׁם נַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ אֶת קָרְבְּנות חובותֵינוּ. השלבים הם: קיבוץ גלויות, התבססות ריבונית בארץ, והקמת בית המקדש.
אם נסכם את הסקירה הקצרה הזו, נוכל לקבוע בצורה ברורה שלאורך כל שנות קיומו היתה קיימת בעם ישראל מגמה "ציונית" שהיא הרצון לעלות לארץ ישראל, ליצור שם ריבונות יהודית ולהקים במרכזה את בית המקדש בירושלים, כתהליך אחד שלם. מעניין לשים לב שהמילה "ציון" יכולה להתפרש גם על ארץ ישראל וגם על ירושלים, וכנראה שזה לא במקרה – מדובר במגמה אחת, אלא שיש לה מספר שלבים בדרך!
על מנת להקל את הדיון והבירור בנושא הזה, ניצור הפרדה טרמינולוגית. את הציונות האותנטית בעם ישראל בת 3,837 השנים שרואה בקיבוץ הגלויות ובריבונות היהודית רק *שלב ואמצעי* בדרך לחזון המקדש, נכנה בשם *"ציונות מקדשית".* וזאת לעומת *"התנועה הציונית"* אשר חידשה חידוש "מוזר" ביותר – להגשים את הציונות באופן חלקי, ו"לעצור" את התהליך בשלב של קיבוץ גלויות ויצירת ישות לאומית יציבה, תוך התכחשות בלתי נתפסת לחזון המקדשי של עם ישראל אשר נתן את הדלק להחזיק מעמד בגלות במשך 2,000 שנה. (מי שביטא את הכאב על ההפרדה המוזרה הזו היה המשורר אורי צבי גרינברג בשירו "באזני ילד אספר".)
בסדרה הקרובה אנו לא נעסוק בשאלה מהו אותו חזון של "הציונות המקדשית" – למעשה ניתן לומר שאנו נוגעים בשאלה הזו לאורך הלימוד של השנה כולה… לדוגמה בפן הרוחני של המקדש נתמקד בסדרה של 3 השבועות בין י"ז לתמוז לט' באב, ובפן האוניברסלי של המקדש נתמקד בסדרה שאחרי סוכות. הנושא שכן נתמקד בו יהיה להבין איך ומדוע נוצר הפיצול של "התנועה הציונית" מהמגמה המקורית של "הציונות המקדשית", וכיצד יש להתייחס לפיצול הזה, במיוחד בהקשר של החגים המזוהים דווקא עם "התנועה הציונית" – יום הזיכרון ויום העצמאות.
השאלה הזו תוציא אותנו למסע מרתק ומפתיע, אך כבר בשלב זה ניתן לחשוף שאנו נראה ש"הציונות המקדשית" לא היתה רק מושא לתפילות או למעשים של בודדים, אלא גם תכנית עבודה לאומית-מעשית שהתחילה לקרום עור וגידים!
את המסע הזה נעשה לאורך "שבוע התפארת" – השבוע השלישי של ספירת העומר אשר יתחיל היום בערב. מידת התפארת עניינה ליצור סנכרון והרמוניה בין מידות החסד והגבורה, ואין הכוונה למשהו בינוני בין שתיהן אלא בשימוש עוצמתי בשתי המידות אבל באופן שישלימו אחת את השניה. שאלת היחס בין הכוחות השונים, כגון בין ההשתדלות האנושית לבין האמונה וההשגחה האלוקית, יעמוד בבסיס המסע שלנו, ואנו ננסה להבין האם יש סתירה ביניהם או שניתן להגיע לשילוב מדויק באמצעות שימוש במידת התפארת.
לעיתים, בתוך הכללים והסדר הרגיל, יש הטיה לכיוון החסד ופתאום יש פרץ של שפע שכביכול "נוגד את הכללים". זהו ביטוי לרצון האלוקי להיטיב ללא גבולות, ושההימנעות ממנו היא רק בשביל לא "לשבור את הכלים" של האדם. לאורך ההיסטוריה של העת האחרונה אנו יכולים להבחין בכמה נקודות שבהם היה חסד אלוקי שפרץ את האיזון הרגיל וקידם את תהליך הגאולה בצורה מהירה, ואנו נפגוש כמה מהן השבוע. גם במערכת היחסים עם הקרובים אלינו, לעיתים נחליט לתת "מעבר למגיע", כפרץ של אהבה וחסד. זהו עניינו של היום הראשון בשבוע התפארת שיתחיל הערב – החסד שבתפארת.
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate