בתרגיל הקודם ראינו שספירת העומר היא למעשה תקופת החיבור בין פסח לשבועות, בין ביכורי השעורה אותם מביאים למקדש כ"מנחת העומר", לביכורי החיטה אותם מביאים למקדש בשבועות כמנחת "שתי הלחם". *בנוסף על כך* כל אדם הביא את ביכורי השעורה והחיטה הפרטיים שלו בתקופה שבין שבועות לסוכות (אסור להביא לפני שבועות), כחלק מביכורי שבעת המינים שהיו מביאים למקדש. כדי להבין לעומק את הכפילות הזו ואת היחס בין הביכורים הכלליים לבין הביכורים הפרטיים, ניעזר בנתנאל אלינסון שכתב קטע מעניין על תקופה זו:
"הימים שבין פסח לשבועות, חודשים אפריל מאי, מאופיינים במזג אוויר לא יציב שמביא איתו לעתים סופות חזקות, גלי חום קיצוניים, גשם מלא באבק ולעתים גם ברד כבד וגדול. בשפה הערבית כינוי לחלק מהתופעות האלה הוא "חמסין". החמסין הוא לא סתם חום או "שרב" אלא רוח מדברית חמה מאוד ומלאה אבק וחול שמגיעה לארצנו מדרום. התופעה הזו נפוצה בעיקר בימי ספירת העומר, כלומר בין פסח לשבועות (אפריל מאי) וייתכן ומקור שמה – חמסין, על שם חמישים הימים שבין פסח לשבועות (חמסין בערבית זה חמישים). התקופה הזו, של ימי ספירת העומר, מלאת תהפוכות במזג האוויר, והשפה הערבית שימרה את המסורת הישראלית הקדומה על תופעות האקלים המוטרפות בעונה זו.
עבור החקלאי הקדום, עונה זו היא המסוכנת ביותר. עצי שבעת המינים פורחים בתקפה זו וגרגירי החיטה והשעורה מתמלאים. פגיעה בפרח או בגרעין הצעיר- תהרוס יבול שלם של הפרי. מטר רציני של ברד יכול להשמיד ברגע את כל פרחי הזיתים ולא יהיה יבול. גל חום לא צפוי עשוי לשדוף בכמה שעות את החיטה הירוקה וגרגיריה יהיו קטנים מאוד. וכך גם הסכנה לפגי התאנה, סמדר הגפן, ופרחי הרימון והתמר. זו התקופה הרגישה ביותר בשנה.
בארץ ישראל בעת העתיקה, בה 97% מהתושבים היו חקלאים, היתה זו באופן טבעי תקופת דאגה גדולה ולילות ללא שינה מחשש לגורל היבולים. לאחר שעמלתי שנה שלמה – גורל היבול תלוי בתופעות טבע שאינן תלויות בי. לכן בתורה לא כתוב שצריך לשמוח בפסח, על חג שבועות כתוב פעם אחת שצריך לשמוח (כי יבול החיטה והשעורה כבר יצא מכלל סכנה) ואילו בסוכות כתוב 3 פעמים על מצוות השמחה, כי החשש לכל היבול כבר מאחורי."
ההסבר המרתק של נתנאל אלינסון, יכול לתת פשר לכפילות הביכורים. בתקופה שבין פסח לשבועות הסכנה ליבול היא כללית. אם יש "חמסין" – כולם נפגעים מזה, זו לא צרה של היחיד! זו בעצם השגחה של הקב"ה על הארץ "אשר עיני ה' אלוקיך בה". ייתכן שבהבאת הביכורים בתחילת וסוף התקופה אנו אומרים לקב"ה – הכל שלך, כשם שזכינו להבשלת השעורה – מאכל הבהמה, זכה אותנו להגיע בשלום לרגע הבשלת החיטה – מאכל האדם. כאשר אנו מקשרים את המאמץ האנושי העיקרי ליצירת שפע מזון אל המקור האלוקי, הסיכוי שניפול בפח הגאווה נמוך יותר וממילא הסכנה של החמסין נמוכה יותר.
לפני שבועות אין להביא ביכורים גם כי עוד לא ברור האם התקופה הרגישה והקריטית תעבור בשלום, וגם כי המבחן העיקרי עבור האדם הפרטי היא בתקופת האסיף – בין שבועות לסוכות. אז הוא מביא את ביכורי היחיד ומכיר בכך שגם ברמת ההשגחה הפרטית כל מה שצומח אצלו מגיע מהבורא, בברכתו ובהשגחתו.
עם ישראל נמשל לתבואה, ויותר מדויק לביכורי התבואה, לראשית: קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' *רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה.* בלילה הראשון של פסח התגלה הפוטנציאל המלא של עם ישראל, הסגולה שלו, וכל בית ישראל הגיעו למדרגת בית מקדש ואכלו את קרבן הפסח כמו אש המזבח. אלא שזה היה הזמן שהוא מעל הזמן, הארה שהיא מעל הטבע, התנוצצות של זמן אחרית הימים – "קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה". ניתן לומר שעם ישראל הבשיל ברמת הגוף שלו, הוא נולד כאומה, בבחינת השעורה שקשורה לקומה הבהמית. למחרת הפסח, העולם חזר למצבו, והתגלה שעם ישראל שקוע במ"ט שערי טומאה, במצב שאין לו דעת (המסומלת בחיטה) והוא נמצא במדרגה קרובה לבהמיות. כמו החיטה, גם עם ישראל כעם צריך לצמוח ולהבשיל בתקופה הזו, ולהיזהר שלא ליפול לחמסין הגאווה שמגיע מכיוון ארץ מצרים. המהלך של ספירת העומר הוא מהלך להצמיח את קומת האדם שבנו, ולהיות ראויים לחיטה המבכירה, מזון האדם. לכן אסור להביא במקדש מהתבואה החדשה לפני הקרבת שתי הלחם, כי כדי לקשר את מזון האדם אל הקודש אנחנו צריכים קודם לתקן את קומת האדם במהלך ימי הספירה.
מזג האויר הרגיש בארץ ישראל בתקופה זו מלמד שזוהי תקופה רגישה מבחינה לאומית. תקופה שבה הקומה הלאומית יכולה לצמוח ולהבשיל עד שתגיע ליום ה-50, לשבועות, יום מתן תורה, יום ביכורי החיטה – קומת האדם השלימה, אבל היא יכולה גם "להישרף" בחום ה"חמסין".
היום התשיעי של ספירת העומר היה ה"גבורה שבגבורה" וייתכן שחום החמסין מסמל אותה, דין קשה שבא ושורף. מתוך כך אנו מגיעים הלילה אל היום העשירי שעניינו "תפארת שבגבורה". התפארת משלבת בין החסד לבין הגבורה באופן שמשקלל את המינון המדויק וכאשר אנו מדברים על תפארת שבגבורה הרי שיהיה זה דין מדויק שמצד אחד לא נמנע מהדין ומצד שני משלב אותו עם החסד באופן שמאפשר להגיע לתוצאה הרצויה. נוכל לקחת את הרעיון הזה להתבוננות בתהליכי ההבשלה והצמיחה בעם ישראל. העם מורכב מקבוצות וכוחות שונים, והרבה פעמים יש ביניהם הרבה ויכוחים ומחלוקות על הדרך שבה העם צריך להתפתח. הפערים האלה עלולים לייצר הרבה דין של קבוצה אחת לשניה. מידת התפארת שבגבורה מאפשרת לנו מצד אחד להביא את האמת ולא להימנע ממנה משיקולים של "לא נעים", ומצד שני – לעשות זאת בצורה שיש בה גם כן חסד, רצון שיהיה טוב לצד השני ולא רק "להיכנס בו בכל הכח".
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate