בני ישראל מגיעים בלילה השביעי ליציאתם ממצרים לשפת ים סוף ובעקבות מהלך האמונה ומסירות הנפש שלהם, הם זוכים לקרוע את הים ולראות את פרעה וחילו טובעים בים. הם משתחררים סופית מהעבדות, ואז פורצת שירה אדירה מפיו של משה רבינו ובני ישראל חוזרים אחריו. שירה זו היא אולי המדרגה הגבוהה ביותר של התפילה, לא תפילה ממקום של חסרון ובקשה, אלא שירה שבה הלב כל כך מלא על גדותיו בטוב שמושפע עליו, עד שהוא פשוט מתחיל להתרונן ולשיר.
חז"ל אומרים שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא במחזות הנבואה הכבירים שלו, בהם זכה להתגלות "מעשה מרכבה", כלומר הוא הגיע למדרגת התגלות מאוד מאוד גבוהה. ובמדרגה הגבוהה הזו פורצת "שירת הים", שירה נבואית שפותחת במילה "אז" המרמזת לפי הרב ראובן ששון על מדרגת ה"שמונה", מדרגה שהיא מעל הטבע. וכן מביא רש"י את המדרש שהמילים "אז ישיר" רומזות לתחיית המתים. ובאמת כאשר אנו מסתכלים על התוכן של השירה, אנו רואים שתחילתה שבח והודיה על הניצחון הגדול על המצרים שטבעו בים, אך המשכה – מבט אל העתיד.
המילים נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ מדברות על כך שהקב"ה ינחה את העם אשר גאל זה עתה, ונשאלת השאלה – לאן? התשובה הפשוטה היא – לארץ ישראל! וכך אכן הקב"ה הבטיח לבני ישראל, שהוא יעלה אותם לארץ זבת חלב ודבש. אך המשך הפסוק הוא: נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ. הרשב"ם מפרש שאכן הכוונה לארץ ישראל, והאבן עזרא מפרש שהכוונה להר סיני, אך הרמב"ן מפרש שהכוונה היא לבית המקדש! ואם בפסוק הזה יש עדין ספק, הרי שבהמשך הדברים ברורים: תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ – בְּהַר נַחֲלָתְךָ, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ – פָּעַלְתָּ ה', מִקְּדָשׁ! אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ. כאן הפרשנים כבר תמימי דעים שהכוונה היא לבית המקדש, או יותר נכון הר הבית שבו יקום מקדש של מטה המכוון כנגד בית מקדש של מעלה. המילים "כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" מלמדות על כך שבית המקדש של מעלה כבר נבנה מאחר והוא קדם לבריאת העולם!
אם כך, בני ישראל זה עתה יצאו ממצרים אך בכח השירה הנבואית פורץ לפתע לעולם, בפעם הראשונה וכאילו משום מקום, החזון השלם: בית מקדש הבנוי על הר המוריה ומכוון כנגד מקדש של מעלה! והשירה מגיעה לשיא עם הפסוק שמבטא את הגאולה השלימה באחרית הימים, (מה שרומז על תחיית המתים איתה פתחנו): ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד!
מסביר הרבי מליובאוויטש בשיחה שנתן בשנת תשל"ב, שהעניין של שביעי של פסח הוא לראות כיצד הקב"ה משלים את מהלך הגאולה *עד הסוף* . לכן, זהו החג שמשלים את פסח. כפי שהסברנו, יש את היציאה הפיסית ממצרים, ויש את היציאה התודעתית, או במילים אחרות – להוציא את מצרים מתוכנו. כשם שהמהלך הזה הושלם בשביעי של פסח בסיפור הגאולה הראשונה, כך ביום הזה מתנוצץ גם האור של השלמת הגאולה האחרונה, דרך בניית המקדש ועד לתחיית המתים! לכן כאשר בני ישראל שרו את השירה הנבואית הזו, הם לא נשארו רק בהודיה על השלמת הגאולה הראשונה, אלא כבר הודו ושרו על השלמת הגאולה האחרונה!
אם כך, בכל שנה ביום זה מאיר באופן מיוחד האור של השלמת תהליך הגאולה בזכות מסירות הנפש והאמונה, ובמיוחד אורו של בית מקדש של מעלה שמבקש לחבר את נשמת המקדש לגוף בנוי כאן בעולם שלנו. מכאן אנו יכולים להבין את המנהגים השונים הנהוגים ביום זה, הן לערוך "סעודת משיח" לקראת סיום החג, (ומעניין שיש למנהג הזה מקור לא רק אצל החסידים אלא גם אצל הגאון מוילנא שביקש לזכות לעוד קצת ממצוות אכילת המצה השמורה), וכמובן המימונה, חג האמונה, אליו אנו נכנסים מיד בסיום החג, ועליו נדבר בתרגיל הבא.
היום השביעי של פסח הוא היום השישי של ספירת העומר שמידתו "יסוד שבחסד", והיא מבטאת שנתינת החסד עניינה לא רק לתת את החסד עצמו, ובמקרה שלנו – ההצלה מחיל פרעה, אלא היא למעשה מבטאת את הקשר עצמו, את הברית העמוקה בין הנותן למקבל, שזהו עניינה של מידת היסוד. דבר זה בא לידי ביטוי בכך שעם ישראל זכה להתגלות מופלאה ולמדרגה נבואית כמעט על שפת ים סוף, וזהו למעשה החסד האמיתי – הקשר עצמו עם הקב"ה. גם כאשר אנחנו מיטיבים לזולת, אם זה במשפחה ואם זה מחוצה לה, נזכור שיש את המעשה העצמו, ויש את הקשר שמאחוריו, היסוד שבחסד, שהוא הרבה פעמים לב העניין, תרתי משמע.
*******************************
הפודקאסט "7 דקות מקדש ביום" נכתב ומוקלט ע"י אוריאל הרצוג מתוך כוונה להנגיש את תודעת המקדש לציבור הרחב. המחקר והכתיבה נעשים בהתנדבות אך ישנן הוצאות אחזקה ופיתוח. להשתתפות בסכום של 5-50 ש"ח בחודש, לחצו כאן: https://doronherzog.org.il/donate