הרצל הוא כנראה אחת הדמויות הכי שנויות במחלוקת. 

מצד אחד יש התופסים אותו בתור "חוזה המדינה" שאלמלא הוא הכל היה נשאר אגדה, 

ומצד שני יש הרואים בו את "הממיר הגדול" שרצה לנצר ולבולל את כל עם ישראל בצורה שיטתית. 

אז מי אתה באמת, תיאודור הרצל? 

בשביל להבין את הרקע שבו צמח הרצל, אנחנו חייבים ללכת רגע אחורה, אל הרב יהודה אלקלעי אשר נפטר כאשר הרצל היה בן 18. 

הרב אלקלעי היה למעשה הרב הראשון שכתב ופרסם קריאה דתית המשולבת בתכנית מעשית, לעלות ולהתיישב בארץ ישראל, ולהניע את תהליך הגאולה באמצעים מעשיים פרגמטיים. 

הרב אלקלעי התבסס על הגמרא ביבמות (סג ע"ב) האומרת שאין השכינה שורה על פחות מ22,000 מישראל. על כך כתב הרב אלקלעי בכאב: 

"ואנו מתפללים בכל יום ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים. על מי ישרה שכינתו על העצים ועל האבנים?!".

ולכן: 

"חייבים אנו להשיב לארצנו שניים ועשרים אלף כדי שהקב"ה ישרה שכינתו עליהם. ואח"כ יראה סימן טוב לנו ולכל ישראל".

נראה שתפיסה זו מבוססת על תורת הגאולה של הגר"א שדגל בעיקרון ש"אתערותא דלתתא מעוררת אתערותא דלעילא", כלומר שכאשר עם ישראל יתחיל בצעדים מעשיים מצידו הדבר יניע התעוררות שמימית שתקדם את תהליך הגאולה. (הנושא מורחב בספר שכתב אבי מורי ז"ל דורון הרצוג "בדבקות ובאמונה" על עליית תלמידי הגר"א לארץ ישראל). 

למרות כל זאת קריאתם של תלמידי הגר"א, של הרב אלקלעי ושל "מבשרי ציונות" נוספים לא זכתה להיענות נרחבת ולא תורגמה להתארגנות מעשית מדינית ופוליטית. 

כל זאת לפחות ברובד הגלוי. 

אבל אולי בכל זאת, ההתעוררות הזו "מלמטה" הניעה התעוררות גדולה "מלמעלה"? 

נחזור כעת להרצל. 

לכאורה, אין שום קשר בין הרצל "המתבולל" לבין רב אורתודוכסי אדוק ואין סיבה לחשוב שנחשף לכתביו…

אך, מסתבר באופן מפתיע, שסבו של הרצל, שמעון הרצל, היה היחיד מבין אחיו שלא התנצר, ושמר על אורח חיים דתי אדוק! הוא גר בעיר זמלין, שבה שימש הרב אלקלעי בתור רב, היה מחסידיו הקרובים, שימש כשמש בבית הכנסת הספרדי שלו, ואפילו תקע בשופר בראש השנה והיה חזן בתפילת "כל נדרי" בבית הכנסת!

בנו של שמעון, יעקב הרצל, עזב את זמלין ועבר לעיר הגדולה בודפשט 4 שנים לפני לידתו של תיאודור הרצל. הוא אמנם לא היה אדוק כמו אביו, אך הקפיד להניח תפילין מידי בוקר ולפקוד את בית הכנסת. 

הרצל עצמו למד בחינוך יהודי עד גיל 10 בערך, ואח"כ עבר לחינוך ציבורי, אותו עזב מאוחר יותר בגלל אוירה אנטישמית. הרצל חגג בר מצווה בבית הכנסת ועלה לתורה, אך במקביל נערך לו גם טקס "קונפירמציה" נוצרי. 

ניתן לשער שחינוכו של הרצל היה מעורב בין תפיסה מסורתית מבית סבא לבין ניסיון להיטמע ולהצליח בסביבה הנוכרית, וככל שעבר הזמן כך הלך ונחלש הקשר של הרצל הילד למסורת, ולעומת זאת הוא נחשף לתפיסות עולם ליברליות, קוסמופליטיות ורעיונות סוציאליים. 

ועם זאת, על אף שאין לנו עדויות ברורות על כך, רבים מאוד מניחים שבביקוריו של הרצל בזמלין בבית הסבא שנפטר כאשר הרצל היה בן 19, הוא ספג את זרעי הרעיונות הציוניים מהגותו של הרב אלקלעי! גם אם לא קרא את הכתבים ולא ירד לפרטים, מסתבר שהזרעים נזרעו והמתינו לזמן ההבשלה. 

יתירה מזאת, הרצל מגלה לקראת סוף ימיו לביוגרף שכתב את סיפור חייו, שבגיל 12 חלם חלום מדהים. וכך הוא מספר: 

"מלך המשיח בא, והוא זקן מלא הוד ותפארת, ויקחני על זרועותיו וידאה איתי על כנפי הרוח. על אחד העננים המלאים זוהר פגשנו בתמונתו של משה רבנו… ומשיח קרא למשה: אל הילד הזה התפללתי! ולי אמר: *לך ובַשֵר ליהודים, כי עוד מעט ובוא אבוא וגדולות ונפלאות אעשה לעמי ולכל העולם!* " 

האם החלום המשיחי הזה התעורר בהרצל בהשראת דמותו של סביו? יתכן. 

הרצל אכן גדל להיות יהודי מתבולל שמנותק למדי מהמסורת היהודית, ומה ש"הצית" את תשומת הלב שלו לחיפוש פתרונות ל"בעיה היהודית" היה דווקא ספר אנטישמי שהוא קרא בגיל 22, הרבה לפני משפט דרייפוס. 

ככל שעבר הזמן והרצל נחשף וחווה יותר אירועים אנטישמיים כך הקדיש יותר ויותר מחשבה לחיפוש פתרון לבעיה היהודית. ברור שבתחילת דרכו הוא זיהה את הבעיה היהודית כבעיה "חברתית" ולא כלאומית או דתית. 

בחיפושו אחר פתרונות, הרצל התחיל עם פתרון בוסרי שאולי נתפס כפשוט ביותר: פשוט להפוך את היהודים ללא יהודים! ומכאן נולד רעיון ההתנצרות ההמוני. הרצל גלגל את הרעיון תקופה קצרה ואח"כ התנער ממנו ביומנים שהוא כתב לעצמו. הוא תיאר את הרעיון "כמשוגה שנבעה מייאוש" או "נטיות עמומות שבחולשת נעורים", "והרי הם יהיו חסרי ערך לחלוטין". למעשה, אם לא היה מתעד את הרעיון ביומניו, לא היינו יודעים עליו כלל. 

עם הזמן הבשיל אצל הרצל הפתרון הלאומי המדיני, והוא הקמת בית יהודי לעם ישראל בארץ ישראל. הרצל הרגיש שהפתרון פשוט בוער בתוכו, והפך לאובססיבי לגביו. את ספרו "מדינת היהודים" בו תיאר לראשונה את הפתרון בצורה מפורטת ומעשית, כתב בפרץ השראתי של 3 שבועות בהם כתב ללא הפסקה. את הקונטרס כתב בגיל 36, 8 שנים בלבד לפני פטירתו (!). על אף שכותרת הספר תורגמה ל"מדינת היהודים" הרי שתרגום מדויק של המקור הגרמני היה צריך להיות "המדינה היהודית". 

למרבה האכזבה, הרצל לא מצא שום מוציא לאור בעל מוניטין שהסכים להוציא לאור את הספר, מלבד בעל חנות ספרים מתבולל בוינה בשם מקס ברייטנשטיין. הוצאת הספר הכתה גלים בעם היהודי, בשני כיוונים הפוכים: 

מהצד של בעלי ההשפעה, העשירים, מנהיגי המדינות והקהילות, ואפילו איחוד מפתיע של רבנים אורתודוכסים ורפורמים – כולם גינו, ביזו והתנגדו לרעיון! 

צריך להבין שבאותה תקופה הרעיון להקים מדינה יהודית נתפס כמופרך יותר מאשר הרעיון להקים בימינו בית מקדש… אנשים רבים לעגו להרצל ותפסו אותו כמשוגע. 

לעומת זאת, אצל ההמון היהודי, הרעיון עורר גלים של התרגשות! במיוחד במזרח אירופה שם כבר פעלה תנועת "חובבי ציון". רבים ראו בהרצל דמות משיחית, נשקו את העפר שדרך עליו או השתחוו כאשר ראו אותו. הרצל הסתייג מהפולחן האישי ונמנע מלרכב על סוס או חמור לבנים במהלך ביקורו בארץ ישראל בשנת 1898. 

הרצל סבר שהקמת מדינה יהודית תלויה בקבלת אישור מדיני מסודר מאומות העולם, והתחיל במסע מדיני בניסיון לשכנע את מנהיגי המעצמות ללחוץ על הסולטן הטורקי לאשר ליהודים להתיישב באדמות ארץ ישראל בתמורה לכיסוי חובות האימפריה הטורקית. 

רעיון זה מתכתב (גם אם ללא כוונתו של הרצל) עם המוכר לנו מהגמרא על "שלושת השבועות" שאחת מהן מונעת מעם ישראל לעלות לארץ ישראל בצורה מאורגנת ללא אישור אומות העולם. 

על אף שניסיונות אלו כשלו בסופו של דבר, הרי שמאמציו של הרצל הבשילו לכדי הקונגרס הציוני שהיה ההתארגנות הלאומית היהודית הראשונה אחרי 2000 שנות גלות. 

במהלך הקונגרסים הציוניים נדונו השאלות השונות והתבררו מחלוקות חשובות. 

אחת השאלות הקשות היתה כמובן "פולמוס אוגנדה". מתברר שהרצל העלה את הרעיון בעקבות פרעות שהתחילו לפרוץ והוא סבר שיש לעשות מעשה מהיר על מנת להציל כמה שיותר יהודים, וזאת כתחנת *מעבר והכנה* לקראת התיישבות בארץ ישראל. אמנם בסופו של דבר הוא נסוג מהרעיון אפילו כשלב טקטי בדרך. 

למרות המרחק העצום בין הזרע הקטן שנזרע בעת הקונגרס לבין הקמת המדינה 50 שנה מאוחר יותר, הרצל כבר ידע בוודאות פנימית שהמדינה היא כבר עניין מוגמר! וכך כתב ביומנו לאחר הקונגרס הראשון שהתקיים באוגוסט 1897, 50 שנה ו9 חודשים לפני הכרזת המדינה: 

”אם אמצה את קונגרס בזל בדיבור אחד – שאזהר שלא להגותו ברבים – הריהו זה: בבזל ייסדתי את מדינת היהודים. אם אומר זאת בקול היום, יענה לי צחוק כללי. אולי בעוד חמש שנים, בוודאי בעוד חמישים שנה, יודו בכך כולם”. 

בסופו של דבר מאמציו של הרצל נשאו פרי כאשר האימפריה הבריטית קיבלה את המנדט על ארץ ישראל והכירה בחובה לסייע בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. הצהרת בלפור ב-1917 היתה האישור הרשמי הבינלאומי הראשון להקמת מדינת ישראל וניתן להשוותה להצהרת כורש לפני הקמת בית המקדש השני. קריאה זו חוזקה בהחלטת עצרת האומות המאוחדות בכ"ט בנובמבר 1947 שהיוותה את התשתית להכרזת המדינה. 

חשוב לספר שבתחילת דרכו הרצל ציפה מהרבנים שיהדהדו את רעיונותיו ויסחפו את קהילותיהם, ואף ייעד להם תפקיד קהילתי חשוב בתכניתו המדינית. 

גם במהלך הקונגרס הציוני, הוא הקפיד לכבד את המסורת ולהימנע מחילול שבת פומבי, עלה לתורה בבית הכנסת בבאזל ביום הקונגרס והעיד שהיה זה אחד הרגעים המרגשים בחייו, ודאג שיהיה ייצוג בקונגרס גם לדתיים. על אף שהדבר לא ידוע ברבים, הרצל ראה בתנועה הציונית גם תנועה רוחנית ואמר בנאום הפתיחה של הקונגרס הראשון: "הציונות היא שיבה אל היהדות, עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים". יתירה מכך, הרצל חווה את התהליך גם באופן אישי והחל ללמוד את עיקרי היהדות לאחר הקונגרס. 

הרצל חווה קשיים בריאותיים בעקבות מסירותו לביסוס והפצת הרעיון הציוני, ובאופן מודע הוא מסר את נפשו כפשוטו על העניין ולא נח לרגע גם כשמצבו הידרדר. יתירה מזו, הוא גם שילם מחירים כלכליים אדירים. הוא בזבז את כל הירושה שירש מאביו, את כספי הנדוניה שהביאה אשתו ובסופו של דבר אפילו לווה כספים בשביל להדפיס את העיתון הציוני שהוציא לאור, את החוברות והספרים, ובעיקר על מנת לשחד פקידים בניסיון להגיע להשפעה על הסולטן הטורקי! ללא ספק משפחתו וילדיו שילמו על כך מחיר אישי כבד ואין זה מפתיע שהם בחרו בדרך בה בחרו. 

אם נחזור כעת אל שורשיו הרוחניים, המודעים או הלא מודעים של הרצל, תורתו של הרב אלקלעי, נוכל לשאול מדוע גלגלה ההשגחה שאותם רעיונות שזרע הרב אלקלעי הנצו וצמחו דווקא ע"י יהודי "מתבולל" ורחוק יחסית מהמסורת כמו הרצל? 

ר' יהודה הלוי בספרו "הכוזרי" שם בפי "החבר" וידוי כואב על הקושי של עם ישראל לצאת מהגלות (ב, כד): 

אָמַר הֶחָבֵר: הוֹבַשְׁתַּנִי מֶלֶךְ כּוּזָר… כִּי כְבָר הָיָה הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי מְזֻמָּן לָחוּל כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה אִלּוּ הָיוּ מַסְכִּימִים כֻּלָּם לָשׁוּב בְּנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, אֲבָל שָׁבוּ מִקְצָתָם וְנִשְׁאֲרוּ רֻבָּם וּגְדוֹלֵיהֶם בְּבָבֶל…

ר' יהודה הלוי מתאר איך אפילו בתקופת הצהרת כורש בחרו רוב עם ישראל להישאר בגלות ורק מקצתם שבו לארץ. החטא הזה גרם לכך שבמקום גאולה מלאה כפי שהיה ביציאת מצרים, העניין האלוקי חל על שבי ציון רק בצורה חלקית מאוד. 

תופעה דומה אנו רואים במדרש חז"ל על יציאת מצרים: "וחמושים עלו בני ישראל אחד מחמשה וי"א אחד מחמשים וי"א אחד מחמש מאות עלו … ואימתי מתו בשלשת ימי אפלה"

 (מכילתא דרבי ישמעאל בא – מסכתא דפסחא פרשה יב).

במילים אחרות: עם ישראל מתקשה להיפרד מהגלות, והתופעה חוזרת על עצמה בכל תהליך גאולה מחדש. 

לפיכך ניתן לומר בביטחון די גדול שאם הרעיון הציוני היה נשאר כבשורה דתית של מספר רבנים יוצאי דופן, הוא לא היה קורם עור וגידים. אך ייתכן שההתעוררות של אותם רבנים היתה בבחינת אתעורתא דלתתא שעוררה השראה מלמעלה ש"זרעה" בהרצל את האובססיה לקדם את רעיון קיבוץ הגלויות ותקומת ישראל, בדרך שבה עם ישראל ואומות העולם *כן היו מוכנים בסופו של דבר לשמוע להזדהות ולקבל.* 

בראש השנה ב1932, כ-3 שנים לפני מותו, הרב קוק נשא דרשה מפורסמת בבית הכנסת "החורבה" בירושלים (מאמרי הראי"ה, מאמר "השופרות"). באותה תקופה היטלר כבר עלה לשלטון, ולפי חלק מהגרסאות הרב קוק הזכיר אותו בשמו. 

הרב קוק הסביר ש"שופרו של משיח" מקביל לשופרו של ראש השנה, שמחולק ל-3 רמות: 

המהודרת ביותר – שופר של איל. בהקשר המשיחי שופר זה נקרא "שופר גדול" והוא מבטא את הרצון לגאולת ישראל מתוך המסורת והרצון להשראת שכינה בארץ ישראל כפי שעם ישראל התפלל על כך לאורך כל הדורות. נראה שהרב קוק רמז בכך למאמצי ההתעוררות של ר' יהודה הלוי, תלמידי הבעש"ט, תלמידי הגר"א, הרב אלקלעי ועוד "מבשרי הציונות". 

השופר הכשר אך לא מהודר הוא שופר מכל בהמה טהורה אחרת. הוא מקביל ל"שופר בינוני" שמבטא רצון להקים בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל "ככל הגויים". אין ספק שהרב קוק כיוון בכך לתנועה הציונית מבית מדרשו של הרצל. 

והשופר הכשר בדיעבד, עליו אין מברכים, הוא שופר מבהמה טמאה. ה"שופר הקטן" מבטא את הרצון למצוא פתרון פיסי לעם ישראל אל מול הסכנות האנטישמיות וכאן הרב קוק פרץ בבכי וללא ספק רמז על הסכנה הנשקפת מפני הצורר הנאצי. ואכן לצערנו תהליך קיבוץ הגלויות קיבל תנופה והפך לברור והכרחי רק לאחר השואה הנוראה. 

האם הרצל היה "השופר הבינוני" שההשגחה תקעה בו בעקבות חוסר הצלחתו של "השופר הגדול"? 

האם ייתכן זרעי תפיסתו של הרב אלקלעי נזרעו בהרצל הילד בצורה ישירה דרך סבו או בצורה עקיפה דרך חלומו? 

כך או כך, גם אם הרצל לא כיוון לכך, הרי שהוא זכה להיות שליח חשוב בתהליך גאולת עם ישראל. אמנם תהליך זה מורכב משלבים רבים והרצל קידם ודחף את השלב הראשון, הרי הוא "תחיית המתים" של "הגוף" של עם ישראל – מדינה ריבונית בארץ ישראל. 

ועל כך, יהי זכרו ברוך.