הדף לזכרו
של דורון הרצוג ז"ל
הערך "דורון הרצוג" בויקיפדיה:
סרט לזכרו - "הוא ראה את הארמון"
ספריו
גורל אחד –
תולדות ההגרלות בעם ישראל
סמבוסקי –
סיפורו של בית העלמין היהודי בהר ציון
בדבקות ובאמונה –
מאתיים שנה לעליית תלמידי הגר"א לארץ ישראל
מקור חיים –
סיפורה של שכונה בדרומה של ירושלים
כפר התימנים
לזכרו של דורון איש ירושלים
5 תגובות
הספד שאמרתי בלוויה:
אבא יקר,
אם היית עדיין איתנו, הייתי בא להתייעץ איתך – "אבא, איך נפרדים מאבא אהוב כל כך, בזמן בו אסור להספיד? הרי עשית את זה כל כך טוב ומרגש בדיוק לפני 10 שנים וחצי!". אבל אתה כבר לא חלק מהנוכחות הפיסית שסביבנו, ועכשיו כבר אין את מי שיודע את כל התשובות לכל השאלות, ואין מי שיש לו את כל הרעיונות וכל הפתרונות לכל הבעיות, במיוחד אלו של הדקה ה91.
הלילה, כ"ה בניסן, תפארת שבגבורה, נתבקשתה לעלות מירושלים של מטה, אותה כל כך אהבת וידעת, לירושלים של מעלה, עליה כל כך חלמת, ועליה גם דיברת בדברי הפרידה שלך מסבא יצחק האהוב לפני 10 שנים וחצי. וכשתגיע לשם, לירושלים של מעלה, יחכו לך כל כך הרבה אנשים שמעריכים ואוהבים אותך כל כך. כל נקברי בית הקברות הסמבוסקי, אשר אלמלא פועלך הנמרץ בשלושים השנים האחרונות, כנראה שאף אחד לא היה יודע שמתחת לשפכי העפר והזבל של מורדות הר ציון, כאן בלב ירושלים, מחוללות מאות מצבות ומתגלגלות עצמות של יהודים. יהודים ממש, בוודאות, אשר בסה"כ לא היה להם כסף להיקבר בהר הזיתים.
יחכו לך גם גיבורי הקרבות לשחרור ירושלים, לוחמי מקור חיים הנצורה, לוחמי המחתרות מסן סימון וגיבורי הקרב בקטמון ובגבעת התחמושת, אשר מעשה גבורתם הופץ לכל כך הרבה אנשים במאות הסיורים שקיימת, ללא תשלום כמובן, בעשרות שנות התנדבות בחברה להגנת הטבע. יחכו לך גם עולי הרגל לירושלים, אשר סיפורם שוחזר וקם לתחייה בכל שנה מחדש בסיור הקבוע שלך לכותל.
את כל אלה תוכל לקחת סוף סוף לסיור משלהם, בירושלים של מעלה, ושם תוכל סוף סוף לעלות לרגל ולבקר בבית המקדש, לו כספת כל כך.
כמה חבל שלא זכית לראות אותו בעיניך נבנה כאן במציאות הפשוטה שלנו, וכמה חבל שלא זכית לסיים את ספר המחקר שלך על שכונת מקור חיים, ולא זכית לראות את השיקום של בית הקברות הסמבוסקי.
כמה אופייני אבא, שבחרת להסתלק בחודש ניסן, בו אין מספידין. הצניעות שאפיינה אותך כל כך, עושה כל כך הרבה, מכל הלב, "אכפתניק ירושלמי" קראו לך באחת הכתבות, ועם זאת, תמיד מאחורי הקלעים, תחת כובע המפיק. גם כאן, מבקש לצמצם את ההתמקדות סביבך, אם כבר הלוויה אז לפחות בלי הספדים. הזכרתי את סבא יצחק אשר נפטר בליל שבת קודש, יום טוב ראשון של חג הסוכות. כמה אופייני אבא, שנשמתך וגופך התעלו על עצמם, ובגבורה עילאית נלחמת והצלחת להחזיק מעמד ולעבור את השעות היחידות בהם היית בסכנת חיים, ביום טוב ראשון של פסח, כאשר אתה מלווה בתפילותינו ותחנונינו. כמה אופייני שחיכית לעבור את כל חג הפסח ואסרו חג, שלא לקלקל את שמחת החג ולהטריח עם השבעה. כמה אופייני שחיכית עוד יומיים כדי שכל האוהבים אותך יוכלו לבוא ולהיפרד.
כמה אופייני שגם בתקופה קשה זאת, המשכת להיות מורה דרך. מורה דרך לאמונה, לתפילה, לשמחה, להודאה. רבים רבים זכו לחוות חוויות תפילה מרגשות ועוצמתיות בזכותך, מול הכותל המערבי לו הקדשת את חייך.
אתה הולך לישון עכשיו אבא, לקצת יותר זמן מהרגיל, אבל אנו נחכה שנתעורר כולנו וניפגש מחדש. בחרת לעשות זאת ביום שישי, ערב שבת קודש בו אנו קוראים את צמד המילים הפשוט אך מצמרר, שנדמה שאין מתאים ממנו לתאר את התחושות שאנו חשים – "וידום אהרון".
תמיד נזכור את מסירותך ואהבתך לאמא, לנו – ילדיך, ולנכדיך אותם אהבת כל כך. תמיד מחפש איך לפנק, מתקשר מהסופר "אולי חסר לכם משהו – חיתולים, יוגורט עיזים, כל דבר, רק תגידו". גם כשחוזרים ב12 בלילה מיום ארוך, מיד שולף חזה עוף מהמקפיא ומכין שניצל טרי עם בצל מטוגן. ובילדותנו – בכל בוקר שואל מחדש "מה אתה רוצה בסנדוויץ'" כדי שחס וחלילה לא יקרה שמישהו נשאר רעב בגלל כריך שהוא לא אוהב. הקפצה לפה הקפצה לשם, בכל שעות היום ומכל מקום.
הזמן דוחק, והגיע הזמן להיפרד מהפרידה, למרות שהיינו רוצים למשוך את הדקות, כדי שהיא לא תיגמר. אבל, למעשה היא רק אשליה. אמנם נוכחותך הפיסית לא ממשיכה להתקיים ביננו, אבל אתה תמיד נשאר איתנו. בחותם האדיר שהשארת בירושלים ובקהילה, במחשבות, בזכרונות וברגשות, ובמורשת הערכית, המוסרית והרוחנית שהנחלת לנו. מורשת של נתינה ועשייה ללא חשבונות, מורשת של אהבת האדם, העם, הארץ וירושלים. בלי נדר, אנו נשתדל להמשיך במורשת זאת, על מנת שתמשיך להיות גאה בנו, כפי שהיית תמיד. תמשיך לשמור עלינו ולדאוג לנו מלמעלה, ובמיוחד תמשיך לשמור על ירושלים, אשר נמצאת כיום בסכנה, כפי שתמיד עשית – בגופך, בנפשך ובנשמתך, בין השאר כאשר עמדת בראש צוות מהחברה להגנת הטבע לעצירת בניית אלפי יחידות דיור ערביות בשטחים ירוקים בפאתי ירושלים.
אוהב אותך כל כך,
אוריאל
ב"ה, ניסן תש"ע
*דורון הרצוג, ראש מסדר אוהבי ירושלים*
דברים לזכרו המבורך של דורון הרצוג ז"ל
כשחנה הזכירה בדברי ההספד המרגשים שלה במסע ההלוויה את הפעם הראשונה שבה פגשה את דורון, נזרקה דעתי לאחור, שלושים שנה ויותר. כמו מכת שוט ההולמת בפרצופך בלי שתתכונן אליה.
"משלום אל שלום – מאנדרטת השלום של אייבי נתן ליער השלום שבארמון הנציב", סיור בהדרכת דורון הרצוג.
זה היה אחד מנתיבי המסע הקבועים של הכת. כת אוהבי ירושלים (ויש שיאמרו, תמהוני ירושלים), ש"סינדרום ירושלים" תקף אותם בצורה חריפה במיוחד, עוד לפני שהיה לו שם מדעי, וחוקרים שכתבו עליו דיסרטציות, וספרים ומאמרים.
סל"תים קראו לזה אז, נוטריקון ל"סיור ללא תשלום", בימים שאהבת ירושלים טרם הפכה מטבע עוברת לסוחר, וכל סיור בשביליה כרוך בתשלום וברישום מוקדם ו"מספר המשתתפים מוגבל".
באותם ימי בראשית לא שילמו לאיש, בעיקר לא למדריכים ש"עבדו בהתנדבות". הייתה זו עבודה במשרה מלאה, אך נטולת תמורה. עשרות ומאות שעות של הכנה, נבירה בארכיונים, בהייה בערמות דפים בלים, מצהיבים, ושוטטות בסמטאותיה הלא מוכרות של העיר, התנקזו לשעתיים-שלוש של סיור בצהרי השבת.
ה"צרכנים", ויש שיאמרו ה"קורבנות" – שפני הניסוי של המדריכים – הרכיבו פסיפס מדהים שכמותו, כך דומה, ניתן למצוא רק בירושלים. נערים שפלומת שפם טרם ניכרה בשפתם, פנסיונריות שביקשו להפר מעט את הבדידות הכואבת של ימי השבת, תמהונים הולכי בטל, ידענים שביקשו ל"התקיל" את המדריך בידענותם, ששים אלי כל אי דיוק או טעות שבה יוכלו להפיל אותו בפח ("למרפ"א קראו רפאל מאיר פאניז'יל, לא רפאל משה", תיקנו בידענות), ואליהם נדבקו במהלך הסיור תיירים לשעה שהזדמנו לנתיב המסלול ונשבו בקסמיו של המדריך.
שם פגשתי את דורון לראשונה. בשעת צהריים רותחת באחד מימי הקיץ, שעת ה"שלאף שטונדע", שעת רצון של "שאבעס נאך צ'ולנט", שבה בני אדם נורמליים מתהפכים על משכבם ומתענגים על שנת השבת שלהם.
בשעה זו הצטרפתי כטירון ל"מועדון המשוגעים של ירושלים", עדיין מועמד טרי, ההולך אחר דורון ושותה בצמא את דבריו.
דורון לא נתן מקום לטעות. ה"צד"י" המתגלגלת (שכמו במעשה תעתועים השתבצה כבר בשם המשפחה שלו), הסמ"ך והזי"ן השורקות (שלימים למדתי שאף היא הייתה לאחד מסממני ההיכר שלו באותם ימים רחוקים, שבהם קרא בקול את קריאת הקרב הנפוצה של החבר'ה: "סניף מרכז – הכי פגז").
דורון היה אז בשנות העשרים המוקדמות לחייו, צעיר עול-ימים בחברתם של אריות סיורים ותיקים דוגמת שמואל אבן-אור (בן ר' יצחק אביגדור בורנשטיין, רב הכותל), עו"ד שבתי זכריה, שלא לדבר על זאב וילנאי הבלתי נשכח.
אך בעיניי, עיני נער, היה דורון כבר אחד מזקני הדור. ברוחב ידענותו, בבקיאות המדהימה בפרטים הקטנטנים. את "טקס החניכה" של עוד כמה עשרות מחברי המועדון העביר דורון בתיאורים מרתקים על המלכים הנשרפים בגיא בן הנום המקראית, דרך שרידי החומות של בית ראשון ושני, המשך בתולדות הכנסיות (שרק שמן המוזר – "דורמיציון" ו"פטרוס אין גליקנטה" הילך עלינו אימים, אך בזכותו של דורון נחרתו בלב משל ינקנו את סיפוריהן עם חלב אמנו), עבור במבנה המיוחד של הכנסייה הסקוטית, ועד לרכבל הארעי, שהוביל מזון מבית החולים לחולי עיניים שבאבו טור ללוחמים שנאבקו על הר ציון.
עבר, הווה ועתיד נתערבבו יחדיו. יינה הטוב והישן של ירושלים נמזג פעם נוספת לקנקניהם החדשים של חובבי ירושלים. דורון, מלא יין על גדותיו, כבש את שומעיו בתיאוריו, והטביע אותם באהבתו, אהבת ירושלים.
בסיור זה שמעתי בפעם הראשונה מפי דורון גם על בית הקברות "סמבוסקי" (ששמו הידהד כמאליו ונתקשר בתודעה יותר ל"סמבוסק" ברחובות יפו העתיקה מאשר לבית עלמין), שלימים נמנה עם עוד אחד מה"פרויקטים" שדורון העמיס על שכמו, בהתנדבות כמובן, ופעל לשיקומו.
הקבוצה שהתקבצה במורדות אבו טור בצהרי השבת, הכתירה עד מהרה את דורון לחבר של כבוד ב"מסדר אבירי ירושלים". מסדר נטול פנקס חברים, נטול גינונים, חסר מדים, אך מלא בלב ונשמה.
במהלך השנים נצטלבו דרכינו פעמים רבות. ההקשרים היו שונים, רבים ומגוונים, אך המוקד היה ונשאר תמיד אחד. ירושלים.
דורון היה ראש וראשון ל"משוגעי ירושלים". אלה, שעיניהם בורקות למראה חוברת דקיקה, ששוליה המצהיבים מתפוררים ביד, אך בראשה מוטבע שמו של פנחס גרייבסקי.
ההבדל המשמעותי בין דורון לבינינו היה שאנו, כל אחד במדרגתו, היינו "משוגעים חובבים", הולכי בטל ש"בין מנחה למעריב", בין עיסוק אחד למשנהו, היינו נוטלים פסק זמן ועוסקים בענייני ירושלים.
ואילו הוא, דורון, היה "משוגע מקצועי". לא רק מקצועי אלא מקצוען.
בשביל דורון ירושלים לא הייתה תחביב אלא דרך חיים. לא משהו טפל ותפל אלא עיקר רווי טעם, מוח ולב. 24 שעות ביממה, 365 יום בשנה.
בשיחת לוואי בבית הכנסת של "קהילת שלם", דקה לפני קבלת שבת, היה דורון מספר על שכיית חמדה נוספת שמצא באחד הארכיונים. עיניו בורקות בהתרגשות, לבו עולה על גדותיו. הנה, נחשפה עוד אבן קטנטנה, זעירה, מאבני דברי ימיה של ירושלים.
"מכותלי ביתו של אדם" ניכר מיהו, אמרו חכמים הקדמונים, והוסיף עליהם ר' יצחק קנפנטון, מגדולי חכמי ספרד בדור הגירוש, "אין חוכמתו של אדם מגעת אלא עד היכן שמגיעים ספריו".
כותלי ביתו של דורון מספרים הכל. אוצר נדיר של חוכמה, שירושלים ניצבת במרכזה. ירושלים על שלל אורותיה וצלליה. מספרי הנביאים, של "עיר הצדק קריה נאמנה" ו"ציון מכלל יופי", ועד לספרי המסעות של "בוב רוי על הירדן" ומארק טווין. מספרות בית הבחירה של הרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי ז"ל ויבדל"א הרב זלמן קורן, ועד שכיות החמדה הקטנטנות שהוציא איתמר בן אב"י, "נסיך הלשון העברית" המתחדשת. משיריו של י"ד קמזון ועד לזיכרונות סיר (דווקא כך, עם יו"ד) רונלד סטורס, מושל ירושלים בתקופת המנדט.
כיאה לחברי הכבוד של המסדר, אל הספרייה הנדירה באיכותה הצטרפו במהלך השנים עלי "קול קורא" מרוטים בשוליהם, מחוררים כעדות אילמת לנעצים שפלחו את בשרם וחוברות "שנור" של המוסדות השונים שירושלים נתעשרה בהן (למן בית היתומים הכללי, דרך "מושב זקנים המאוחד" ועל החברות קדישא למיניהן, ובתי התמחוי, וחברות "ביקור חולים", וישיבות למאותיהן (שלושים ישיבות היו בירושלים, אך לפי כמות בקשות התמיכה יכולת לחשוב שמדובר ברבבי רבבות…), כרוזים בלים, וקופסאות קק"ל מחלידות (שגרסאותיהן השונות סיפרו את סיפור המאבק על ההתיישבות בארץ ישראל), וגמלים עשויים עץ זית ההולכים בשורה ישרה, לא ברור בדיוק לאן (וזה גם לא כל כך חשוב), וקופות צדקה שסמל "רמבעה"נ" (רבי מאיר בעל הנס) מתנוסס עליהן לצד ציורים נאיביים של "ארבע ערי הקודש".
אצל חבר כבוד במסדר אוהבי ירושלים כמו דורון הרצוג, המדפים לעולם לא יישארו ישרים. תמיד יתעגלו בבטנם, כורעים מעומס הספרים, שמונחים – ברבות הימים – שורה אחר שורה, ראשונה ושנייה ושלישית, כמו חביות המסודרות שורות שורות במרתף של יין דורון ידע בדיוק באיזו שורה מסתתרת חוברת נידחת ונשכחת, ותוך שניות היה שולפה ממקומה, מנער את שוליה מגרגרי האבק שדבקו בה, ומספר על תוכנה שאותו הכיר מלגו, לא רק מלבר). גם המדפים, כחביות היין, נושאי ריח משכר שאוהבי ספרים ויודעי חנה של ירושלים מתמכרים אליו תוך שניות, משל היו סמים קשים.
על לשונו של דורון התגלגלו מטבעות הלשון הירושלמיות, שפת סתרים רצופת קודים פנימיים של חברי מסדר אוהבי ירושלים, שזר לא יבין. "לוגאנעס", "די טריפה'נע גאס", "די אלטע שטאט", ניסן ב"ק, לונץ. תדהר. גרייבסקי. בנק פרוטיגר. מלון אמדורסקי. קולנוע רקס. מרים הרי, בת ירושלים הקטנה. "קשר לאחד". |פייפעל'ה ורייזאלע" ו"לומקה לומקה". שכונת רוחמה. בתי בורנשטיין ובתי נייטין. חצר ר' מיכואל ורקר.
כל המלים השמחות של "מילון ירושלים", פרצו אצל דורון בהורה סוערת, והוא גילגל בהן, והפך בהן, והפך אותן למסכת מופלאה של חיבת ציון ואהבת ירושלים. שפת סתרים שכל אחת ממילותיה אוצרת בתוכה עולם מלא של אנשים, מקומות ומעשים.
דורון היה בן בית בעולמה של ירושלים. נהירין היו לו שביליה כשבילים שבכף ידו. ראש ראשון ליודעי ירושלים, ראש וראשון לאוהבי ירושלים. ירושלים של מעלה וירושלים של מטה. אוהב ומאהב ומאהיב, שלוש דמויות שכולן כאחת נתמזגו ונתקשרו באחת.
גם השיחה האחרונה שהייתה לי עם דורון עסקה, איך לא, בירושלים של פעם. לפני כשנה ראיין דורון את אבי, הרב מנחם הכהן, שזכה להימנות, בלוויית הרב גורן ז"ל, עם ראשוני משחררי הכותל המערבי במלחמת ששת הימים.
השיחה הקצרה הפכה לראיון בן כמה שעות, ובמהלכו חשף אבי בפני דורון את דבר קיומו של יומן שכתב סבי, הרב מרדכי הכהן ז"ל (שרבים מספריו מעטרים את ספרייתו של דורון) בשכונת "מאה שערים" בעיצומם של ימי מלחמת השחרור. מיד לאחר הראיון פנה אלי דורון בבקשה כי אעביר לו עותק של היומן השמור ברשותי. החודשים נקפו, ורק לפני כחודשיים איתרתי את היומן ומילאתי את בקשתו. לפני תפילת קבלת שבת, קידמני דורון, כדרכו מימים ימימה במאור פנים, והחל מספר בהתלהבות על הפנינים שמצא ביום, תוך שהוא מביע את רצונו לפרסם ביום מן הימים קטעים מתוכו לצד קטעים מיומנים דומים שנכתבו על ידי בני ירושלים ואוהביה.
לדאבון לב, דורון לא יזכה להגשים חלום זה, שהיה רק אחד במסכת החלומות הירושלמית העשירה שטווה והתווה במשך עשרות שנים של לימוד וחקר ירושלים, חלומות שרק את מקצתם זכה להגשים.
אך האהבה, אהבת ירושלים שהייתה טבועה בלבו, ושבה הדביק את כל הסובבים אותו, לא תמוש מלב. "האהבה", כך ידענו מפיהם של חכמים הראשונים, "מקלקלת את השורה", ואהבתו של דורון לירושלים, שדומה לה הייתה רק אהבתו לבני משפחתו וחבריו, "קלקלה" שורות הרבה, הפילה מחיצות, ומצאה מסילות ונתיבים ללבם של רבים. קרובים ורחוקים, שנשבו בקסמו של דורון, שחן המקום ויושביו, ירושלים ואנשיה, טבוע בו.
מכיוון שהסתלקותו של דורון חלה בימי ניסן , ימים שאין אומרים בהם תחנון, לא אמרנו הבוקר, במניין האבלים שבביתו, את מזמור מ"ט בתהלים, של "למנצח לבני קורח מזמור" והמרנוהו במזמור ט"ז, שראשיתו ב"מכתם לדוד" וסופו ב"תודיעני אורח חיים, שובע שמחות את פניך". והיו הדברים מאירים באור יקרות את דמותו של דורון, שברך את ה' אף ב"לילות אשר יסרוהו כליותיו", ושיווה את ה' – ואת ירושלים עירו – לנגדו תמיד, ולכן "שמח לבו ויגל כבודו".
ראשית היכרותי עם דורון הייתה, כאמור בפתח הדברים, בסיור "משלום אל שלום", וסופה הכואב, בליוויו למנוחת עולמים, שבה ינוח על משכבו בשלום, ויתראה פנים אל פנים עם מלך מלכי המלכים, בדרכו האחרונה מירושלים עיר השלום לכסא הכבוד של מלך שהשלום שלו.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
אביעד הכהן
זכיתי להכיר את דורון, או בעצם דוד דורון בשבילי, אבל גם לא זכיתי להכיר אותו.
היום אני מתחיל קצת להבין כמה לא הכרתי אותו, ועם העצב על כך שלא הכרתי אותו מספיק, לא ידעתי מיהו מספיק, לא ידעתי להעריך אותו מספיק, לא ידעתי ללמוד ממנו מספיק. אני גם גאה, גאה שאני בניגוד לרוב העולם, יכול לומר: דורון איש ירושלים? בטח שאני מכיר, זה דוד שלי.
ה:לא-הספד של אוריאל מגלה קצת איזה אדם היית, וגם קצת על המשפחה שבנית והמורשת שהשארת אחריך.
אין לי מה להוסיף על מה שנכתב כבר למעלה אלא רק לכתוב שאני מתפלל שנלמד ממך ונזכה לחיות כמוך, אמן.
הצטרפנו לקהילת שלם בירושלים, דורון היה הגבאי. מדי פעם היה מדריך אותנו בסיורים, פעם במקור חיים, במושבה היוונית וגולת הכותרת הייתה במנזר סן סימון וכיבוש קטמון, בסיור שאל אותו עובר אורח אם הוא השתתף במלחמת השחרור בקרבות בסן סימון עד כדי כך התיאור היה חי. בהדרכתו כתבו גם שתי אחיות מהקהילה על קרבות סן סימון. לא נשכח גם את התערוכות שהיה עורך בביתו בכל ליל יום העצמאות. יהי זיכרו ברוך.
דורון היקר היה מעמודי התווך של קהילת שלם בגוננים
מתנדב על בכל עשייה
ידען ענק בתחומים שונים
אהבת הארץ
משפחה לתפארת
מותו הכה בנו אך רוחו איתנו 15 שנה לאחר לכתו בטרם עת.
האתר מרשים כל כך וראוי לאיש מופת
יהי זכרו ופועלו אצלנו לעד